נובע מכך שהיה על התובעת להראות מהם ההיקף והמידה המקובלים שבהתחשב בהם יש לקרוא את תוצרי עבודתה על שמה כדי לצאת ידי חובתה של זכות הייחוס אשר נובעת מן הזכות המוסרית. התובעת לא הרימה את הנטל ולא הביאה כל עדות או ראיה באשר לאופן בו יש לקרוא מבנה על-שם מתכננו. זאת ועוד, משהוברר כי תרומתה של התובעת לתכנון הסופי של מבנה היקב אינה אדריכלית-תכנונית אלא עיצובית גרידא לא הראתה התובעת כי למעצב – בניגוד לאדריכל-מתכנן – יש זכות מוסרית בתכנון הסופי ואף לא הראתה מהם ההיקף והמידה המקובלים לאזכור שם המעצב, היה ונתונה לו זכות מוסרית בתוצר הסופי. גם בהקשר זה נותרו טענות התובעת סתמיות, כוללניות ולא מוכחות.
יתרה מכך, בעדותה לפני שמטה התובעת את הקרקע תחת רגלי תביעתה בסעיף זה שלה. היא אישרה בפה מלא כי לא מקובל לקרוא ליקב על שם האדריכל המתכנן; בלשונה: "[...] בדרך כלל כשמתכננים יקב לא מציינים את שם האדריכל" [עמ' 30 ש' 25-24]. הדברים יפים מקל וחומר בהתייחס לתובעת – שחלקה בתכנון הסופי של מבנה היקב שולי משל אדריכל, היא איננה בעלת מעמד של אדריכל-מתכנן ותרומתה – הן מצד העובדות והן מצד הדין – התמצתה בתוספת עיצובית לתוצר הסופי. עיון בזכות המוסרית ובזכות הייחוס שנגזרת ממנה עשוי להוביל למסקנה שדווקא התובעת היא שהפרה זכות מוסרית של האדריכל האיטלקי. ודוק: תכנון התובעת נעשה על-גבי התכנון האיטלקי. בהגשת תכניות התובעת לשם קבלת היתר בניה לא ניתן לכך ביטוי; התכניות נשאו רק את שמו של מייזל כעורך ראשי ואת שם התובעת כעורכת משנה. לכאורה היה עליהם לציין בתכנון גם את שמו של האדריכל גרסו שכן עבודתם לא נעשתה יש מאין אלא נסמכה על תכנון קודם שלו [גרינמן, עמ' 458-457, טקסט לצד ה"ש 116 ו-120 ההפניות שם]. מאחר שהטענה לא הועלתה על-ידי הנתבעים, ומאחר שהאדריכל האיטלקי נפקד מהליך זה, אין צורך להכריע בכך.
אני דוחה אפוא את התביעה לתשלום סך של 90,000 ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית.
- עילות אחרות
(א) בגין עילות אחרות נתבעו הסכומים שלהלן: 50,000 ₪ כפיצוי בגין העוולה של תיאור כוזב; 30,000 ₪ בגין גזל מוניטין; 30,000 ₪ בשל רשלנות; 30,000 ₪ בהפרת חובה חקוקה; 30,000 ₪ בגין עוולת תרמית; 30,000 ₪ בגין הטעיית הצרכן; 100,000 ₪ בגין עוולת גניבת עין; 100,000 ₪ מחמת עשיית עושר ולא במשפט; 140,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע; ו- 73,000 ₪ בגין עוגמת נפש [סע' 158-157 לסיכומי התובעת]. כל הסכומים כולם נתבעו לפי שיטת האומדן. אותם סכומים עצמם נמנו בכתב-התביעה המתוקן [סע' 73] וכך גם בתצהיר התובעת [סע' 76 ו-78 ל-ת/4]. משמע, לשיטת התובעת עלה בידה להניח תשתית להוכחת כל טענותיה מאלף עד תו באופן שמזכה אותה במלוא הסכומים שנתבעו ובגין כל העילות שנמנו בכתב-התביעה המתוקן.