ג. Salvador Dali אינו מוכר היטב לדברי הלבשה בישראל. על פי הפסיקה, על תנאי ההכרה להיות כאלה המתקיימים בישראל, דהיינו שבחוגים הנוגעים לכך בישראל הוא מוכר ואין די בהיותו מוכר בארצות אחרות (פס"ד אבסולוט הנ"ל). לא הוכח כי בתחום בגדי גברים השם Salvador Dali ידוע בישראל.
ד. הסימן בו נעשה שימוש אינו זהה ולא דומה עד כדי הטעיה לסימן המוכר היטב הנטען. לשם הפרה של סימן מוכר היטב יש להוכיח כי הנתבע השתמש בסימן זהה לסימן המוכר היטב או לכל הפחות בסימן הדומה לו כדי הטעיה (ס' 1 בפקודת סימני המסחר). אין זהות באופן הופעת השם וקיים שוני מוחלט בעיצוב הגרפי של השם Salvador Dali על גבי דברי הלבוש לעומת הופעתו בטובין של התובעות. מדובר בשוני בולט ומשמעותי והעיצובים אינם נראים דומים זה לזה בעיני המתבונן. על התובעות היה להוכיח דמיון ברמת הטעיה, שכן דמיון שאינו עולה כדי הטעיה יכשיל את התביעה. על ההשוואה להיעשות בין הסימנים בשלמותם ואין להתעלם מהשוני בלוגו ובעיצוב (ע"א 563/11 ADIDAS DALOMON A.G. נ' ג'לאל יאסין (נבו) (27.8.12)). הדמיון היחיד הוא בשם האמן, אולם בשל המשמעות הראשונית שיש למילים כשמו של אמן ולא כסימן מסחר לדברי הלבשה בישראל, אין בכך כדי להקים הטעיה. מדובר בדברי הלבשה יקרים הנרכשים בתשומת לב, ויש לייחס לצרכן ערנות ויכולת הבחנה המונעת טעות (פס"ד אדידס הנ"ל, רע"א 5454/02) [פורסם בנבו].
ה. לא מתקיים התנאי של שימוש שנעשה לגבי טובין "מאותו הגדר" לטובין שלגביו מוכר הטובין של התובעות. התובעות מוכרות בושם תחת השם סלבדור דאלי, ואילו דברי הלבשה לגברים אינם מוצרים מאותו הגדר של בשמים. דברי לבוש ובשמים מסווגים הרחק אלה מאלה בתוספת הרביעית לתקנות סימני המסחר – דברי לבוש סוג 3 ומוצרי בישום בסוג 25. רשם סימני המסחר קבע כי מוצרי קוסמטיקה ובגדי גברים אינם טובין מאותו הגדר (התנגדות לרישום סימן מסחר מס' 168754). נקבע בפסיקה כי יש לנקוט משנה זהירות בעת פירוש ההגנה המרחיבה של סימן מסחר מוכר היטב גם לגבי טובין
--- סוף עמוד 68 ---
שאינם מאותו הגדר כדי לא לפגוע יתר על המידה בתחרות ובחופש העיסוק (ע"א 5066/10 אנג'ל בע"מ נ' ברמן בע"מ (פורסם בנבו) (30.5.13)) .
98. הודעת פקיד סימני המסחר לנתבעת כי השם Salvador Dali אינו ניתן לרישום על שמה בהיותו סימן מסחר מוכר היטב (נספח 84 לתצהיר סבילאנו) אינה יכולה לשמש כראיה לצרכי התביעה. השאלה האם סימן הוא סימן מוכר היטב בישראל היא מסקנה משפטית המתקבלת לאחר שקילת הראיות. הפקיד ברשם סימני המסחר לא ביצע בחינה כזו, עמדתו אינה מחייבת את בית המשפט, והוא אף אינו בעל סמכות חוקית להכרעה בסימני מסחר ובמחלוקות עובדתיות.