מוניטין - לא הובאו ראיות בדבר שימוש בסימן לגבי דברי לבוש או בדבר קיומו של מוניטין.
המשביר לא הציגה לציבור את השם SALVADOR DALI מעולם כמותג חזק בו, למשביר סיסמה כללית "כל המותגים המובילים" לגבי כל המותגים המוצעים למכירה, והיא אינה הופכת את השם SALVADOR DALI שהוא אלמוני ואינו מפורסם בתחום בגדי ההלבשה לסימן בעל מוניטין.
140. גם בוורלי טוענת כי התובעות לא הצליחו לבסס אף לא אחד משני היסודות הדרושים לצורך עילת גניבת עין. לענין קיומו של מוניטין לשם Salvador Dali, המוניטין הרלוונטי לעניינה של העוולה הוא זה המזהה בעיני הציבור את הטובין של עוסק עם אותו עוסק דווקא, ויוצר לאותם טובין אופי מבחין (ע"א 5792/99) [פורסם בנבו]. התובעות לא הצליחו לבסס מוניטין כלשהו על השם הנ"ל ביחס למוצרי הלבשה לגברים בכלל, וביחס לחליפות וחולצות מחויטות בפרט. התובעות הודו כי אין לאיש מטעמן הרשאה לייצר או לשווק חליפות וחולצות מחויטות, ולכן אם אין גוף כלשהו המשווק בגדי גברים בשם
--- סוף עמוד 88 ---
Salvador Dali בהגדרה, לא קיים מוניטין לשם זה ביחס למוצרים אלו. התובעות אף נמנעו מלהוכיח מוניטין מכל סוג שהוא לשם Salvador Dali ביחס למוצרים כלשהם. אין מחלוקת כי שמו של האמן מוכר היטב, אך התובעות לא הוכיחו כי הציבור מזהה את שמו של סלבדור דאלי עם מוצרים כלשהם, ולכן נכשלו בהוכחת היסוד של מוניטין. בהיעדר מוניטין לא ניתן לדבר על הטעיה של הציבור, שכן אף אדם סביר לא יכול היה להניח שסלבדור דאלי האמן המנוח מייצר את מוצרי ההלבשה ששווקו על ידי בוורלי. בוורלי אף לא השתמשה בשם סלבדור דאלי על גבי פריטי הלבוש אלא באיורים ובכותרת הייחוס. בוורלי צוינה כיבואן על גבי תווית היבואן, ושיווק המוצרים תוך שימוש באיורים ובכותרת הייחוס אינו מקים חשש להטעיית הציבור.
הכרעה
141. סעיף 1 בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, שעניינו גניבת עין, קובע:
"1. (א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר, או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
142. על פי הפסיקה, עוולת גניבת העין נועדה להגן על האינטרס הקנייני של העוסק, להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים, והערך המוגן בה נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עסקו. הגנת החוק מותנית בהוכחת שני יסודות: ראשית, כי העוסק רכש מוניטין בטובין או בשירות, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עמו; שנית, כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה, או עלול להיות מוטעה, לחשוב כי הטובין או השירות המסופקים על ידי הנתבע הם, למעשה, אלה של התובע. לצורך קיום יסודות העוולה די בקיום חשש סביר כי מעשי הנתבע יגרמו לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין או בשירות המסופק על ידי התובע, בעוד שלמעשה מדובר באלה של הנתבע. החשש הסביר להטעיה נבחן באמצעות מספר מבחנים מרכזיים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות; מבחן יתר נסיבות הענין; ומבחן השכל הישר. החשש הסביר להטעיה נמדד בהקשר האובייקטיבי, ובקיום סכנה להטעיה, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעיה ובהוכחת הטעיה בפועל. לצורך בחינת קיומה של העוולה נבדק המוצר בכללותו והאם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר (ע"א 5207/08 World Ort נ' אורט ישראל (פורסם בנבו) (1.2.11) בסע' 16 ו- 32 והאסמכתאות שם, להלן: "פס"ד אורט"; ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ (פורסם בנבו) (30.5.13) בסע' 25 והאסמכתאות שם, להלן: "פס"ד אנג'ל").