146. גם החשש הסביר להטעיה לא הוכח. התובעות אינן מייצרות או משווקות בישראל בגדים בכלל ובגדי גברים בפרט, אלא משווקות רק בשמים. מדובר בטובין שונים לגמרי ובחוג לקוחות שונה. אמנם שמו של האמן המופיע על גבי התווית והכפתור זהה לשם בו משתמשות התובעות בבושם המשווק על ידן, אך הבשמים אותם משווקות התובעות נושאים את שמו של האמן בצורת חתימתו המעוצבת, ואילו האלמנטים במוצרים לגביהם נטענה עוולת גניבת העין, שהם מוצרים בתחום הלבשת בגדי גברים מהודרים, נושאים את
--- סוף עמוד 90 ---
שם האמן ללא עיצוב הדומה עד כדי הטעיה לחתימתו. בפסיקה נקבע כי ככל שמדובר במוצר יקר ואיכותי יותר ובחוג לקוחות מתוחכם יותר, תגבר הנטייה לייחס לצרכן ערנות ויכולת הבחנה דקה בבואו לרכוש את המוצר המדובר (פס"ד אנג'ל, בסע' 26), וגם מסיבה זו קטן החשש להטעיה. לכך יש להוסיף גם את העובדה שבתווית הצוואר שעל החולצה המכופתרת ועל התווית שחוברה בחוט לחולצה, כמו גם על גבי תווית השרוול, על הדש הפנימי ועל התווית שחוברה בחוט לבלייזר, הופיע איור מהיצירה לצד כותרת הייחוס בהתאם להסכם הפשרה, דבר שיש גם בו כדי להקטין את חשש ההטעיה בשל ייחוס הכותרת ליצירה ואזכור שם האמן שם במסגרת כותרת הייחוס בלבד.
147. אמנם, הגנת עוולת גניבת העין ניתנת לא רק בנסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר (פס"ד אורט, בסע' 32 והאסמכתאות שם), וניתן היה לטעון כי שימוש בשם האמן על גבי הכפתור, התג, הקולב והתווית הפנימית, כמו גם בשלטי הפרסומת, עלול ליצור רושם כי המוצרים בעלי קשר לאמן, בפרט לאור השימוש במילים by Salvador Dali"" על גבי הקולב, התג והתווית הפנימית. עם זאת, גם כאן לא די בעצם השימוש בשמו של האמן. כדי לחסות תחת הגנת העוולה יש להוכיח כי ציבור הצרכנים יראה בכך משום תמיכה של האמן או ערובה שלו לאיכות המוצר וכי רושם מוטעה זה הוא המניע את הציבור לרכוש את המוצר (ראו בעניין זה: פס"ד מקדונלד, בעמ' 362-359). בשים לב לכך שדאלי מוכר בציבור כאמן בעל שם, נפטר כבר לפני שנים רבות, ולא הוכח כי הוא מוכר בציבור כיצרן או כנותן חסות של מוצרי צריכה כלשהם, התובעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח חשש זה בנסיבות העניין שבפנינו.
148. לאור האמור, תביעת התובעות בגין גניבת עין נדחית.