158. ד' פרידמן וא' שפירא בר-אור מציינים בספרם כי ההתייחסות לזכות הפרסום כאל זכות קניינית בדין האמריקאי גררה שאלות הנוגעות למעמדה של הזכות לאחר הפטירה, סוגיה שעוררה קשיים ניכרים בפסיקה האמריקאית:
"פעמים נפסק שהזכות פוקעת עם הפטירה. אולם במקרים אחרים הוכר קיומה של הזכות גם לאחר הפטירה. לפי אחת הסברות מותנית הכרה כזו בכך שבעל הזכות ניצל את זכות הפרסום בדרך מסחרית בחייו. מנגד, יש ונפסק כי הזכות עוברת ליורשים גם אם לא נוצלה בחיי המנוח. הגישה המכירה בכך שזכות הפרסום ממשיכה להתקיים לאחר הפטירה מעוררת שאלה בדבר משך קיומה, והאם מדובר בזכות נצחית, תוצאה הנראית בלתי מתקבלת על הדעת. נושא זה הוסדר במדינות אחדות באמצעות חקיקה" (עמ' 520-519).
פרידמן ובר אור מפנים לכך שבמדינת קליפורניה התקבלה בשנת 1984 חקיקה לפיה נשמרת זכות הפרסום למשך 50 שנה לאחר הפטירה, ולפסיקה משנת 2007 בה נקבע כי בניו יורק פוקעת הזכות לאחר המוות, ומציינים כי החקיקה בנושא בארה"ב אינה אחידה (עמ' 519, ה"ש 193).
פרידמן ובר-אור מבחינים בהקשר זה בין השימוש המסחרי בשמו של אדם לאחר פטירתו - הזכות לפרסום, אשר "עוסקת בזכות לערך הכלכלי של ההכרה הציבורית באישיותו של התובע שנוצרה על ידי פעילותו", לבין מצב של פרסום מידע על חייו הפרטיים של המנוח, שאותו ביקש המנוח לשמור בסתר במהלך חייו, שם האינטרס למנוע את המידע דומה לאינטרס המוגן באמצעות עילת לשון הרע, הכרוך בכבוד האדם, ולכן ראוי לדעתם להחיל כללים הזהים לאלה שחלים על עוולת לשון הרע (עמ' 520).
פרידמן ובר-אור סבורים כי ההוראות שנקבעו בסעיף 25(א) לחוק הגנת הפרטיות, המסדיר את אפשרות קרוביו של אדם שנפגע בפרטיותו ונפטר להגיש תובענה או להודיע על המשך ההליך בפרק זמן של 6 חודשים לאחר הפטירה, אינן מתאימות כלל למקרה של שימוש בשם, כינוי, תמונה או בקול של אדם למטרת רווח. לשיטתם, במקרה זה "אין כל סיבה
--- סוף עמוד 95 ---
לקביעת התקופות הקצרות ולהגבלות המפורטות בסעיף. יתרה מזאת, אם נעשה המעשה לאחר הפטירה, מתעוררת השאלה למי שייך הרכוש שמדובר בו, היינו הזכות להשתמש בדמות המנוח למטרת רווח או לפרסום, ובמשך כמה שנים. עקרונית, ראוי היה לקבוע הוראה כי זכות זו ניתנת להעברה ואם לא נעשה הדבר בחיי המנוח תעבור הזכות, בדומה לזכות יוצרים, ליורשיו. כן ראוי היה לקבוע מהו פרק הזמן שהזכות תתקיים לאחר מותו (קודם שתהפוך לנחלת הכלל)" (עמ' 524-523; ההדגשות אינן במקור). פרידמן ובר אור מציינים כי למרות הפרשנות שניתנה בעניין מקדונלד לסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, המצמצמת את ההגנה שמעניק סעיף זה ליסוד של החשש מפני עלבון, אין להסיק כי המחוקק בחר שלא להתייחס כלל ליסוד הנוסף של מניעת ניצול רכוש הזולת להפקת רווח, אלא ההפך, ולשיטתם, "משכך ובהיעדר הוראה לגבי שימוש שנעשה לאחר הפטירה בשם או בדמות למטרות רווח, קיים ספק אם הזכות ממשיכה להתקיים לאחר מותו של האדם, ואם כן לאיזה פרק זמן" (עמ' 524).