החלטתו של בית המשפט קמא
- ביום 11.1.2009 דחה בית המשפט קמא את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. ביסוד ההחלטה מונחת הקביעה כי התובענה אינה עונה על התנאי הקבוע בסעיפים 4(א)(1) ו-8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות בדבר קיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם הקבוצה. בית המשפט מצא כי הקבוצה אותה מבקשים המערערים לייצג - קרי, מי שהחזיקו במניות אלסינט ביום 6.9.1999 והוסיפו להחזיק בהן עד למועד הגשת התובענה - עשויה להכיל בעלי מניות שרכשו את מניותיהם לאחר שהתרחש אחד או יותר מהאירועים שביסוד התובענה, ועל כן הם לא קופחו בגין אותו אירוע. כך, למשל, ציפיותיו של מי שרכש את מניות אלסינט בתקופה שבה התמקדה פעילות החברה בתחום ההדמיה הרפואית, אינן זהות לציפיותיו של מי שרכש את מניות החברה לאחר שמומשו נכסיה בתחום זה והיא נותרה למעשה כ"קופת מזומנים". כן נקבע, כי עילות התביעה הנעוצות במצג השווא שלטענת המערערים, יצרה אלביט הדמיה כלפיהם בדבר כוונה לבצע הצעת רכש, קשורות בטבורן בשאלת מועד הרכישה של מניות אלסינט על ידי חברי הקבוצה השונים. זאת, מכיוון שאופי הדיווחים לגבי הצעת הרכש העתידית ומידת ההטעיה שהייתה כרוכה בהם - ככל שהייתה הטעיה כזו - השתנו לאורך התקופה. בית המשפט העיר כי יתכן שניתן היה להכשיר מספר עילות תביעה לבירור במסגרת תובענה ייצוגית תוך שימוש בסמכות הנתונה לו בסעיף 10(ג) לחוק תובענות ייצוגיות "להגדיר תת-קבוצה אם מצא שלגבי חלק מחברי הקבוצה מתעוררות שאלות של עובדה או משפט, אשר אינן משותפות לכלל חברי הקבוצה". אולם, מכיוון שהצדדים לא התייחסו לאפשרות זו בכתבי הטענות, וממילא גם לא הוצגו נתונים שיאפשרו להגדיר תת-קבוצה כאמור אשר מי מהמערערים נמנה עימה, לא ראה בית המשפט להורות כן.
- יחד עם זאת, מצא בית המשפט כי בין שלל האירועים שביסוד התובענה קיים אירוע אחד שהתרחש בזמן שכלל חברי הקבוצה החזיקו בניירות ערך של אלסינט. כך, אירוע עסקאות המלונות והמרינה חל, כך נקבע, בפרק הזמן הנזכר ומתקיים בו התנאי בדבר קיומן של שאלות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה. אשר על כן, נדרש בית המשפט לשאלת עמידתן של עילות התביעה שהתגבשו, לכאורה, מכוחו של אירוע זה, ביתר התנאים המנויים בחוק תובענות ייצוגיות, ובתוכם קיומה של עילת תביעה אישית למערערים (במובחן מעילה לתביעה נגזרת) כנדרש בסעיף 4(א)(1) לחוק. בהקשר זה, הזכיר בית המשפט את ההלכה שלפיה ירידה בשווי מניית החברה, כשלעצמה, אינה מקימה עילה לתביעה אישית של בעלי המניות בהיותה נזק משני המשקף את נזקי החברה (ראו: ערעור אזרחי 2967/95 מגן וקשת בערעור מיסים נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312 (1997) (להלן: פרשת מגן וקשת); ערעור אזרחי 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט, פ"ד נט(1) 673 (2005) (להלן: פרשת דרין)). אולם, בנסיבות המקרה, נקבע כי חל אחד החריגים להלכה זו שעניינו קיומו של פער בין גובה הנזק שנגרם לקבוצת בעלי מניות אחת לבין נזקם של יתר בעלי המניות. בית המשפט הסביר כי אם צודקים המערערים בטענתם כי אלסינט שילמה לקבוצת אירופה-ישראל במסגרת עסקאות המלונות והמרינה תמורה מוגזמת, אזי הנזק שנגרם לבעלי מניות המיעוט כתוצאה מהרכישה הוא רב מזה שנגרם לבעלת השליטה. נזק מסוג זה, כך נפסק, מקים עילת תביעה אישית לבעלי המניות. בשולי הדברים העיר בית המשפט כי עילות תביעה נוספות המופיעות בכתב התביעה ואשר מבוססות אף הן על החלטת אלסינט לרכוש נכס במחיר שנטען להיות מופקע (במסגרת עסקת גיל), אינן נעוצות בקיפוח מובהק של המיעוט וגם מן הטעם הזה לא ניתן לבררן במסגרת תובענה ייצוגית.
- בית המשפט המשיך ובחן את התקיימות התנאים הקבועים בחוק לצורך אישור תובענה כייצוגית, ביחס לעילות התביעה הנעוצות באירוע עסקאות המלונות והמרינה. בהקשר זה נקבע, כי חרף קיומה הלכאורי של עילת תביעה אישית למערערים, אין לאשר את התובענה כייצוגית. זאת, מן הטעם שלא מתקיים בה התנאי הקבוע בסעיף 4(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, לפיו כאשר אחד מיסודות עילת התביעה הוא נזק, נדרש התובע הייצוגי להראות, באופן לכאורי, כי אכן נגרם לו נזק. בנסיבות המקרה, כך נפסק, לא עמדו המערערים בתנאי הנזכר מכיוון שכתבי טענותיהם כלל אינם מתייחסים לשאלת גורל מניות אלסינט שהוחזקו על ידם. כך, למשל, לא צוין אם המניות נמכרו טרם המיזוג בין אלסינט ואלביט הדמיה שארע, כזכור, בשנת 2005, ואם כן - באיזה מחיר? וככל שהומרו מניות אלסינט שהיו בבעלות המערערים למניות אלביט הדמיה - אם מניות אלה נמכרו ובאיזה מחיר? בהקשר זה הזכיר בית המשפט את טענת המשיבים לפיה מי שרכש מניות אלסינט בשנת 1999 והתמיד בהחזקתן עד לאחר מיזוג החברה, הרוויח תשואה מצטברת של עד 236.5 אחוזים על השקעתו. כפועל יוצא מכך, קבע בית המשפט כי בהעדר התייחסות לשאלת גורל המניות, לא הוכיחו המערערים, ולו לכאורה, כי נגרם להם נזק, ולכן לא ניתן לאשר את התובענה כייצוגית.
- בית המשפט הוסיף וציין, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי התובענה אף אינה עונה על התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות לפיו נדרשת הוכחת קיומה של אפשרות סבירה לכך שהשאלות המתעוררות במסגרתה תוכרענה לטובת הקבוצה. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענת המערערים לפיה המחיר ששילמה אלסינט בעבור הנכסים שרכשה במסגרת עסקאות המלונות והמרינה היה מופקע, בציינו כי טענה זו נסמכת על דו"חות כספיים מהשנים 1999-1998 בהם הוצגו הנכסים בהתאם לעלותם ההיסטורית ולא לפי שווים ההוגן (בהתאם לכללי החשבונאות שהיו נהוגים באותה עת). כן נקבע, כי על מנת להעריך את הגינות המחיר ששילמה אלסינט נדרשת חוות דעת שמאית שלא הוגשה על ידי המערערים. מנגד, קיבל בית המשפט את טענת המשיבים לפיה במבחן המציאות הוכיחו עסקאות אלו את עצמן במשך השנים כמשתלמות. לבסוף, העיר בית המשפט כי התובענה מבוססת על מספר רב של אירועים וכוללת בתוכה ערב רב של עילות תביעה ביחס לכל אירוע, ולפיכך קיים ספק אם ניהול התובענה בהליך ייצוגי יהווה את הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקות. בהתחשב בכל האמור לעיל, דחה בית המשפט את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית וחייב את המערערים לשלם לכל אחת מהקבוצות המשיבות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגובה 50,000 ש"ח.
הערעור
- בפנינו מעלים המערערים שורת טענות כלפי החלטתו של בית המשפט קמא, ואלו המרכזיות שבהן: ראשית, נטען כי ביחס להתאמתן של עילות התביעה הנעוצות בקיפוח בעלי מניות המיעוט להתברר במסגרת תובענה ייצוגית, חל השתק פלוגתא. לשיטת המערערים, בית משפט זה כבר דן בשאלה האמורה בפסק הדין שניתן ברשות ערעור אזרחי 7028/00 [פורסם בנבו] וקבע כי קיפוח בעלי מניות המיעוט באלסינט הינה עילה הראויה לבירור במסגרת תובענה ייצוגית. על כן, טוענים המערערים כי בית המשפט קמא לא רשאי היה לדחות את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על בסיס קבלת טענות במישור זה. שנית, מלינים המערערים על החלטתו של בית המשפט קמא שלא לבחון את האפשרות להכשיר מספר עילות לבירור בהליך ייצוגי תוך שימוש בסמכות שהוענקה לו בחוק תובענות ייצוגיות לפצל את קבוצת התובעים לתתי-קבוצות בהתאם לעילות התביעה המגוונות והשאלות השונות שהן מעוררות. שלישית, נטען כי שגה בית המשפט קמא בהפעילו דרישת אחידות מוחלטת בין חברי הקבוצה המיוצגת על פי "מבחן הומוגניות" שהינו מחמיר, לדבריהם, בהשוואה לפסיקה בה נקבע כי ניתן לאשר תובענה כייצוגית אף אם אין שוררת זהות מוחלטת בין השאלות העובדתיות והמשפטיות שמתעוררות בעניינם של כלל חברי הקבוצה. לבסוף, קובלים המערערים על קביעותיו של בית המשפט קמא באשר להיעדר הוכחת נזק. לשיטתם, אין חולק על כך שבעקבות חתימת הסכמי המלונות והמרינה חלה הדרדרות בשער מנית אלסינט, ודי בכך על מנת להרים את הנטל המוטל עליהם בשלב מקדמי זה של הדיון. זאת ועוד, לטענתם, נכונותו של בית המשפט לבחון את סוגיית הנזק בהתחשב במחיר מנית אלביט הדמיה (ולא אלסינט) בשנת 2007 (שנתיים לאחר המיזוג בין החברות, וכשבע שנים לאחר הגשת התובענה המקורית), הינה אבסורדית. שכן במונחי שוק ההון מדובר בתאריך שאין לו כל רלוונטיות לאירועים שביסוד התובענה, ומכל מקום אותו מועד חל בשיאה של הבועה הפיננסית בתחום הנדל"ן אשר התפוצצה בשנת 2008.
- מנגד, סומכים המשיבים ידיהם על החלטתו של בית המשפט קמא ומעלים שורת טענות במענה לטענות המערערים (לשם הנוחות יוצגו טענות המשיבים כולן יחדיו, אף על פי שכל אחת מהקבוצות המשיבות הגישה כתבי טענות ביחס לעילות המיוחסות לה בנפרד). המשיבים דוחים בשתי ידיים את טענת המערערים בדבר קיומו של השתק פלוגתא. לגישתם, פסק הדין ברשות ערעור אזרחי 7028/00 [פורסם בנבו] עסק בשאלת תחולתן בזמן של הוראות חוק תובענות ייצוגיות ואין בו כל הכרעה פוזיטיבית בשאלת התקיימותם של תנאי הסף לאישור התובענה כייצוגית. לדבריהם, בדיוק לשם ליבונה של סוגיה זו הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי. באשר לטענות המערערים בעניין החלת מבחן הומוגניות על כלל החברים הפוטנציאליים בקבוצה, גורסים המשיבים כי בדין קבע בית המשפט קמא שריבוי מועדי הרכישה האפשריים של מניות אלסינט על ידי חברי הקבוצה וריבוי נסיבות הרכישה וההחזקה, יורדים לשורשו של התנאי בדבר קיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה ושוללים את התקיימותו. זאת ועוד, לדבריהם, הריבוי האמור שולל גם את האפשרות להגדיר תת-קבוצות או להכיר בעילת תביעה משותפת לחברי הקבוצה בגין עסקאות המלונות והמרינה. באשר לסוגיית הוכחת הנזק, טוענים המשיבים כי קביעותיו של בית המשפט קמא מעוגנות היטב בתשתית הראייתית שנפרשה לפניו ובדין. בהקשר זה מזכירים המשיבים, כי בפני בית המשפט קמא הונחו מספר תצהירים וחוות דעת חשבונאיות מטעם המשיבים אשר לא נסתרו על ידי המערערים, ואילו המערערים לא גיבו את טענותיהם בתשתית ראייתית של ממש. המשיבים מדגישים כי המחלוקות בין הצדדים נסובו בעיקר על טענות עובדתיות, ומחלוקות אלו הוכרעו על ידי בית המשפט קמא לאחר שלושה ימי דיונים, בהחלטה מנומקת ומפורטת. משכך, לטענתם, לא קמה עילה להתערבותו של בית משפט זה בממצאיו ובקביעותיו של בית המשפט קמא. לבסוף, טוענים המשיבים כי גם לו היה ממש בטענותיהם העובדתיות של המערערים, לא היה מקום לאשר את התובענה כייצוגית וזאת מכיוון שעילות התביעה, ככל שקמו כאלה, שייכות לחברה ולא לבעלי מניותיה. לדבריהם, הנזק לו טוענים המערערים הינו נזק משני בלבד המתבטא בירידת ערך מניותיהם, ומשכך על פי הלכת מגן וקשת והלכת דרין אין בו כדי להקים עילת תביעה אישית. עוד הם טוענים, כי השגותיהם של המערערים מהוות, למעשה, ניסיון לתקוף פעולה עסקית בנכס מנכסי החברה, תחת מסווה של טענות קיפוח. לגישתם, עילת הקיפוח עניינה באופן הניהול והארגון הפנימי של החברה ובהשפעתו על בעלי המניות בה, ואין מקום להיזקק לטענות מסוג זה ביחס לחברה ציבורית הנסחרת בבורסה. זאת, מכיוון שבחברה ציבורית בעל מניות הרואה עצמו מקופח יכול למכור את מניותיו.
דיון
- קודם שנדון בטענות הצדדים, ראוי להזכיר בכמה מילים את פסק הדין הקודם שניתן על ידי בית משפט זה בפרשה דנן, וזאת על מנת להחזיר את הדיון למסלולו. פסק הדין ברשות ערעור אזרחי 7028/00 [פורסם בנבו] עסק, כזכור, בשאלת תחולתן בזמן של הוראות חוק תובענות ייצוגיות ובאפשרות לתבוע מכוחן בהליכים שהיו תלויים ועומדים בפני ערכאת ערעור עובר לפרסום החוק. בפסק הדין קבענו, כי החוק חל על עילות שנוצרו קודם כניסתו לתוקף, לרבות בקשות שהיו תלויות ועומדות בפני ערכאה שיפוטית. לצד זאת, בנסיבות המקרה הקונקרטי, נוכח פרק הזמן הממושך שחלף בין היווצרות עילת התביעה לבין מועד פרסומו של חוק תובענות ייצוגיות, נדרשנו גם לסוגית התיישנות עילת התביעה על פי הוראת המעבר הקבועה בסעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. בהקשר זה קבענו, כי עילת תביעה בגין קיפוח בעלי מניות נמנתה עם העילות שניתן היה מבחינה עקרונית לאשר בגינן תובענה ייצוגית על פי הוראות חוק החברות. על כן, בהתאם להוראת המעבר שבחוק, נפסק מרוץ התיישנות העילה ביום הגשת התביעה ולא ביום פרסומו של חוק תובענות ייצוגיות. בהקשר זה ציין הנשיא ברק כי:
"בהתאם לחוק החברות ניתן היה לאשר לבעלי מניות המיעוט באלסינט, חברה ציבורית הרשומה בישראל, הגשת תובענה ייצוגית נגד המשיבים בעילה של קיפוח בעלי המניות. ניהול ענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח בעלי המניות שלה הקים עילת תביעה שניתן היה להגיש בגינה תובענה ייצוגית... התוצאה היא אפוא כי הערעור מתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין מחיקת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מתבטל. הדיון בבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית מוחזר אל בית-המשפט המחוזי, על-מנת שזה ידון בה על-פי הוראות חוק תובענות ייצוגיות" (שם, פסקה 23).
- הנה כי כן, פסק הדין ברשות ערעור אזרחי 7028/00 [פורסם בנבו] לא הכיל קביעה פוזיטיבית בדבר התאמתה של התביעה דנן להתברר בהליך של תובענה ייצוגית. אולם, תוצאת פסק הדין הייתה מבוססת על הקביעה לפיה בגין סוג הטענות שעניינן קיפוח בעלי מניות, ניתן היה לקבל בקשה לאישור תובענה כייצוגית לפי הוראות חוק החברות. כדי לבחון את התאמתן של נסיבות המקרה הקונקרטיות להתברר בהליך ייצוגי, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי. מן האמור עולות שלוש מסקנות: ראשית, כי להתרשמותו של בית משפט זה, כפי שזו באה לידי ביטוי בפסק הדין ברשות ערעור אזרחי 7028/00, [פורסם בנבו] טענותיהם של המערערים מקימות חשש, שאינו מופרך על פניו, לקיפוח בעלי מניות המיעוט באלסינט על ידי המשיבים (וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו). אלמלא התרשמות זו, ממילא לא היה מקום לקבלת הערעור על פסק דינו של השופט לינדנשטראוס ולהשבת הדיון לבית המשפט המחוזי. שנית, עולה מן הדברים כי אין ממש בטענת המערערים בדבר קיומו של השתק פלוגתא בסוגית התאמתן של עילות התביעה לבירור במסגרת תובענה ייצוגית. ליבונה של סוגיה זו היווה את תכלית החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי. לבסוף, ברי כי עילות התביעה שאת התאמתן להליך הייצוגי היה על בית המשפט המחוזי לברר, הן אלו שנעוצות בקיפוח בעלי מניות המיעוט באלסינט. שכן, על פי פסק הדין ברשות ערעור אזרחי 7028/00, [פורסם בנבו] אלו הן העילות שבגינן ניתן היה מבחינה עקרונית לתבוע בתובענה ייצוגית מכוח הוראות חוק החברות. כיוון שכך, הוראת המעבר שבחוק תובענות ייצוגיות חולשת על עילות אלו (בשונה מעילות אחרות). על כן, ממילא לא היה מקום לדון בבית המשפט קמא ביתר עילות התביעה (שמקורן בדיני החוזים, הנזיקין ועוד).
- המערערים "מלאים טענות כרימון", אולם למקרא כתב הפירוט שהוגש על ידם לבית המשפט קמא עולה, כי מבין שלל עילות התביעה, ניתן לזקק מספר מצומצם יחסית של טענות שלפיהן המשיבים, או מי מהם, קיפחו את בעלי מניות המיעוט באלסינט: הטענה בדבר הימנעות מחלוקת דיבידנד מהרווחים שנותרו בקופת אלסינט לאחר מימוש נכסיה בתחום ההדמיה הרפואית; הטענה בדבר מכירת השליטה באלביט הדמיה מאלרון לאירופה-ישראל תמורת פרמיית שליטה חריגה בגובהה; הטענה בדבר סיכול ביצוע הצעת רכש והימנעות מנקיטת פעולות לאכיפת ההתחייבות לבצע הצעת רכש; הטענה בדבר רכישת נכסים מחברות בנות של אירופה-ישראל ומרכזי שליטה במסגרת עסקאות המלונות והמרינה במחיר מופקע; והטענה בדבר רכישת מניות אלביט הדמיה מידי גיל במחיר שעלה על שוויין בבורסה. כזכור, בית המשפט קמא החליט שלא לאשר תובענה ייצוגית בעילות התביעה הנזכרות, ועל כך הוגש הערעור שלפנינו. אולם, בטרם נידרש לקביעותיו של בית המשפט קמא לגופן, נזכיר בכמה מילים את אמות המידה שעל פיהן שומה על בית משפט הדן בבקשה לאישור תובענה כייצוגית, לבחון את קיומם של התנאים הנקובים בחוק.
תפקידו של בית המשפט בדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית
- לשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית נודעה חשיבות רבה. חשיבותו נובעת מהצורך לאתר את נקודת האיזון הראויה בין השאיפה שלא להפוך הליך מקדמי זה להליך עיקרי שבמסגרתו מתבררות עילות התביעה גופן באופן המעכב את הדיון ופוגם ביעילותו, מחד גיסא; אולם גם מתוך הכרה בכך שעצם ההחלטה לאשר תובענה ייצוגית מטילה על הנתבעים נטל כבד ועלולה לתמרץ אותם להתפשר אף במקרים בהם לא קיימת הצדקה מהותית להגשת התביעה, מאידך גיסא. עמד על כך הנשיא ברק:
"את דיני התובענה הייצוגית... יש לפרש על-פי התכלית המונחת ביסודם. יש לעשות הכול כדי להגשים את המטרות המונחות ביסוד החקיקה, תוך שמירה על מנגנוני ההגנה אשר ימנעו ניצול התובענה הייצוגית לרעה. אכן, אין להתייחס אל התובענה הייצוגית כאל בן חורג. יש לראות בה אמצעי חשוב להגשמת זכות הפרט והכלל. עם זאת, יש לשמור מפני ניצול האמצעי הזה לרעה. מכאן חשיבותו הרבה של השלב הראשון בתובענה הייצוגית, שעניינו אישור (מלא או מותנה) של בית המשפט לתובענה הייצוגית. זהו הפרוזדור שבאמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין, הוא הדיון במשפט גופו. אין להפוך את הפרוזדור למשכן קבע. הליך האישור צריך להיות רציני ויעיל. אסור לו, להליך זה, להוות גורם המצנן תובעים ראויים מלהגיש תביעה ייצוגית. עם זאת, ראוי לו להיות גורם השולל מתובעים בלתי ראויים את המשך התביעה הייצוגית" (רשות ערעור אזרחי 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 787 (1995) (להלן: פרשת טצת)).