כאמור, במקרה שבפנינו, האישום בשימוש במקרקעין ללא היתר הופיע בכתב-האישום מלכתחילה, אלא שבהתייחס למועדים שקדמו לתיקון התוכנית. ברם, הנאשמים התגוננו מפני אישום זה בטענות עקרוניות, שכוחן יפה הן למועדים שקדמו לתיקון התוכנית והן לתקופה שבאה לאחר מכן, ולפיכך אין ספק כי הם פיתחו קו הגנה מלא מפני אישום זה, שבמסגרתו אף ניתנה להם ההזדמנות לחקור עדים ולהביא ראיות.
- במאמר מוסגר יצוין כי לזכותם של הנאשמים עומדת לכאורה העובדה, כי דווקא רשות הטבע והגנים - שהיא הגורם העיקרי האמון על שמירת אופיים של המקרקעין כגן לאומי - התירה לכאורה את קיום האירועים במקרקעין, וזאת לאחר שהגישה בתחילה גם היא, כאמור, כתב-אישום נגד חלק מן הנאשמים (אם כי כתב-האישום עסק בעבודות הבנייה ולאו דווקא בשימוש במקרקעין). ברם, אני סבורה כי אין בעובדה זו כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי, שכן ה"הסדר" בין הנאשמים לרשות הטבע והגנים - ככל שקיים הסדר כזה - לא הוצג בפני בית-המשפט והנאשמים לא הביאו לעדות גורם כלשהו מטעם רשות הטבע והגנים אשר יבאר את הרציונל העומד לכאורה מאחורי התרת קיום האירועים הפרטיים הסגורים בשטח הגן הלאומי. על כל פנים, למותר לציין כי הפרשנות הסופית בעניין זה - על רקע הוראות תוכנית המתאר החלה על המקרקעין - נתונה בכל מקרה לבית-המשפט.
- לסיכום האישום השני: מכלל האמור לעיל אני פוסקת כי לקיום אירועים פרטיים סגורים במקרקעין במקרה זה נדרש היתר לשימוש חורג, ומשלא נתבקש היתר שימוש כזה, וממילא לא נתקבל, נעברה עבירה לפי החוק.
האישום השלישי (אי-קיום צו שיפוטי)
- כאמור, ביום 29.6.04 פנתה המאשימה לבית-משפט זה בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות, שבמסגרתה התבקש בית-המשפט "לצוות על המשיבים, על מי שעובד בשרותם ו/או מטעמם, ועל כל האחראים המפורטים בסעיף 208 לחוק, להפסיק לאלתר את השימוש החורג הנעשה ללא היתר במקרקעין, ולהימנע מלעשות שימוש כלשהו במתחם המגודר על ידם במקרקעין". יש לציין כי בקשה זו הופנתה לנאשמים 4-1 בלבד, ולא לנאשם 5.
בו ביום ניתנה בבקשה זו החלטתה של כבוד השופטת ר' שמולביץ, במעמד צד אחד, לפיה: "על יסוד הבקשה והתצהיר התומך בה, מורה כמבוקש" (להלן: "צו ההפסקה השיפוטי").
עוד יצוין, כאמור, כי ביום 22.6.05 קיים בית-המשפט (כבוד השופטת ר' שמולביץ) דיון במעמד שני הצדדים בנוגע לגבי צו ההפסקה השיפוטי, שבסופו נקבע בהסכמת הצדדים כי: