נטען כי השוטרים לא בדקו אם יש אינדיקציה מודיעינית לאותה טענה והאם ניסו לברר אותה בדרך אחרת.
קו חקירה נוסף שלא קיבל התייחסות מספקת נוגע , על פי הנטען, להגעת הנאשמים ל"נקודת המפגש" והכוונתם ע"י אחר לנקודה זו, כאשר הנאשמים 2 ו-3 בעדותם סיפרו כי מוחמד היה זה שהכווין אותם לנקודת המפגש, אך בשל מחדל היח' החוקרת לא הורדו כלל המצלמות ולא נבחנה לעומק הטענה.
עיון בכלל הראיות שהוצגו מעלה כי במהלך חקירות הנאשמים במשטרה לא טענו הנאשמים טענות ממשיות הנוגעות לגרסת הסמים, וכפי המצוין לעיל גם כאשר נטענו טענות שהתייחסו לסמים לא ניתן היה להבין כי מדובר בטענה לתכנית שתכליתה הבאת סמים מן הדרום ללוד.
לא למותר לציין כי כפי שפורט בהרחבה לעיל, חזרו החוקרים שוב ושוב על בקשתם בפני הנאשם 2 לפרט טיעוניו כי הולך שולל בידי אחר, אך הנאשם סירב לספק רמז ממשי שיאפשר פיתוח קו חקירה הנוגע לסמים.
גם בכל הנוגע להכוונת הנאשמים לנקודת המפגש, לאחר ששמעתי את דברי מר זינגר, והתרשמתי כי אותו חוקר אכן בחן את המצלמות הרלוונטיות לענייננו, איני סבור, גם לאחר שמיעת טענות הנאשמים בעניין, כי ראוי היה לבצע פעולות נוספות לבחינת טענות הנאשמים 2 ו-3 בעניין.
ראיות נסיבתיות כנגד נאשמים 2,3
בסיכומי ב"כ הנאשמים 2 ו-3 הוצגו הראיות נסיבתיות שיכולות לכאורה לקשור הנאשמים לאירוע הרצח, ובין אותן ראיות צוינו הנסיעה לשטחים של הנאשם 2 עם מוחמד, המפגש בדור אלון לקיה, ההמתנה בנקודת המפגש, הנסיעה חזרה ללוד, שיחות הטלפון של הנאשם 3 עם מוחמד.
בפסק הדין בערעור פלילי 517/19 שמאך אבו עמאר ואח' נ' מדינת ישראל, פסקה 27, (מיום 6.7.20) חזר בית המשפט העליון על ההלכה העוסקת בראיות נסיבתיות כדלקמן: "הדרך המקובלת להסקת מסקנות המבוססות על ראיות נסיבתיות היא באמצעות מבחן תלת-שלבי. בשלב הראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה, כדי לקבוע האם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. שלב זה זהה במהותו לבחינתה של ראיה ישירה על ידי בית המשפט, ובמסגרתו נבחנת עוצמתה, מהימנותה ודיותה של הראיה, כדי להבטיח שהראיה היא ראיית אמת (ראו: ערעור פלילי 8422/14 מוגהאד נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (10.5.2015) [פורסם בנבו] (להלן: עניין מוגהאד); ערעור פלילי 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף, פסקה 97 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (21.1.2015)[פורסם בנבו] (להלן: עניין קריאף)). בשלב השני נבחנת המסכת הראייתית כולה, כדי לקבוע האם היא מובילה למסקנה לכאורית לפיה הנאשם אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו, זאת בהסתמך על ניסיון החיים והשכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של מספר ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת מהן כשלעצמה אינה מספיקה לצורך הפללה, אולם משקלן המצטבר בהשתלבותן יחדיו הוא משקל ראייתי מפליל (ערעור פלילי 6073/11 סגל נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (11.6.2012) [פורסם בנבו] ; ערעור פלילי 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004)). לבסוף, בשלב השלישי נבחנים הסברים חלופיים למערכת הראיות הנסיבתית, אשר עשויים לשלול את המסקנה המפלילה שקמה בשלב השני. על פי רוב, בית המשפט יבחן בשלב זה את התזה המפלילה של התביעה אל מול גרסתו העובדתית החלופית של הנאשם ויקבע האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל את גרסתו והסבריו של הנאשם, או שיש בהם להקים ספק סביר באשמתו. אין די בהסבר תמים לכל ראיה נסיבתית בפני עצמה, שכן בחינת המסקנה המרשיעה נעשית כמכלול. על כן נדרש הנאשם להציע גרסה חלופית שלמה המתייחסת למכלול הראיות נגדו (ערעור פלילי 2661/13 יחייב נ' מדינת ישראל, פסקה 39 (18.2.2014) [פורסם בנבו] (להלן: עניין יחייב)). על ההסבר החלופי להיות מתקבל על הדעת ומבוסס במידה כלשהי על המסכת הראייתית הקיימת, ואין די בהסבר מאולץ, תיאורטי או כזה שאינו מתיישב עם השכל הישר וניסיון החיים (ערעור פלילי 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (29.12.2015)). ככל שלא קיים הסבר חלופי המתקבל על הדעת, והמסקנה המפלילה נותרת בגדר המסקנה ההגיונית היחידה, ניתן להרשיע את הנאשם בהסתמך על הראיות הנסיבתיות שנגדו."