אוסיף- לו הזכיר הנאשם, בזמן אמת, ואף בסמוך לאחר מכן, כי היו נוספים בזירה, וכי הוא אף יצא לחפשם, בוודאי היו מושקעים משאבים מיד ובנחרצות לאתר, לזהות, וללכוד אותם. אולם- הוא לא הזכיר איש, מלבד המנוח, ונוכחותו של שרהשר.
סיכום ביניים ומסקנה בדבר אחריותו הבלבדית של הנאשם לגרימת מותו של המנוח
- בסיומם של שני פרקים מרכזיים קודמים, שהובאו לעיל, נעשו קביעות והוסקו מסקנות , אשר תמציתן הייתה בכך, שהוכח, בראיות ישירות ומשכנעות, שהנאשם הוא זה שדקר את המנוח, וכי, גרסתו ועדותו, בדבר "אלמוני או אלמונים", היא שקרית, ואין בה לטעת ספק בראיות התביעה. בנוסף- ובפרק הדן בכך, קבענו, כי הדקירות הן אלה שגרמו למותו של המנוח, ושללנו ההתכנות לכך, שהקשר הסיבתי בין הדקירות למוות "נקטע", בשל טיפול רפואי כושל למנוח או בדומה לכך.
בכך, די היה לקבוע כי המאשימה עמדה ברף ההוכחה, של מעבר לספק סביר, כדי להביא להרשעת הנאשם בעבירת המתה, אשר סיווגה ייקבע לאחר בחינת התקיימות יסודות העבירות הספציפיות שאותן מונה החוק.
מאחר, שפרשת ההגנה התמצתה בעדות הנאשם ( חוו"ד מומחה אשר הוכנה מטעם ההגנה נמשכה על ידה והוצאה מהראיות) - יוצא, שיתר הראיות, אשר נסקרו בפרק הקודם, והן- ראיות פורנזיות נוספות ועדויות מומחי המאשימה, ראיות מהזירה, וראיות "פריפריאליות" ((טכניות בעיקרן)- פועלן יכול היה להיות, מהיבט המאשימה, ובניתוח שבדיעבד- אך ורק כחיזוק נוסף למארג הראיות, שכבר נמצא משכנע דיו.
לכן- וכפי שהוטעם והודגש, האספקלריה, אשר בה נבחנו ראיות נוספות אלה, הינה, מהזווית של ההגנה : האם החקירות הנגדיות, או הטיעון המסכם, המתכלל את אותן עדויות וראיות, הועילו לנטיעת ספק סביר באשר למוצקות אותה מסה הוכחתית, שמצאנוה משכנעת ועומדת ברף הנדרש במשפט הפלילי. בנוסף- היה צורך לבחון, אם נפלו מחדלים קריטיים בחקירה, או באי זימון עדי תביעה מהותיים.
בראיה זו- מסקנתנו היא, שההגנה, אשר נוהלה, אמנם בשום שכל, וביסודיות רבה, לא נטעה בליבנו, במישורים הללו, ספק סביר, בכל האמור במחלוקת הליבה, האחת והיחידה, שנותר לשוקלה ולדון בה: האם יש תרחיש, בסבירות כלשהי, שאינה רחוקה ומופרכת, על כי, נכחו בזירה, אלמונים, כנראה שניים, מלבד הנאשם והמנוח, אשר פועלם הוא שהביא למות המנוח ולפציעת הנאשם, שרק ניסה להיאבק בהם ולסייע לבן דודו המותקף. אלמונים, אשר הצליחו להימלט מהזירה ושאין ידיעה אודות זהותם ומניעיהם.