לרוב, נכון לבסס ממצאי מהימנות על בחינת תוכן של עדות, על יכולת העד להתמודד עם הראיות מולו, התאמת הסבריו לראיות וכו'. כשופט, איני נוטה לייחס משקל רב להתרשמות הסובייקטיבית שלי בזמן אמת, ומעדיף לגבש עמדה בשאלת מהימנות לאחר ניתוח זהיר של התוכן. אולם, יש להדגיש כי בעדות הנאשם דנן עלו ממצאי התרשמות משמעותיים וחריגים, המחזקים את ממצא השלילי שחברי פרט היטב על יסוד ממצאי התוכן.
הנאשם, בחלק גדול מהמקרים, ענה על שאלות מבלי לחשוב לרגע אם תשובתו הגיונית (לדוגמה, לאחר שהכחיש שרץ ברחוב, ואז חזר בו ואישר שכן רץ ברחוב, נשאל הנאשם למה בעצם רץ? והשיב "בא לי לרוץ"); הנאשם תקף באופן אישי את התובעת, במיוחד כאשר לא היה בפיו תשובה לתמיהות שהוטחו בו (לדוגמה, לשאלה - רכנת עליו ודקרת אותו? השיב "יש לך פרצוף של אשה רעה", ומעבר לכך כינה אתה "שקרנית" בחלק מהפעמים שבהם הסתבך בתשובותיו); הנאשם ענה לא פעם בתשובות סתמיות שאין בהם ממש (כך, על בו זמניות הדקירות שראה הטכנאי וצעקות השכן הגיב "אני לא יודע על מה את מדברת"); הנאשם גם ענה תשובות מזלזלות, מבלי לחשוב על משמעותן (כגון - למה יורם צעק לך להפסיק? "אני יודע מה הוא רואה? ... איזה סרטים?"); וכללית הנאשם לא הצליח לפרט פרטים לגבי גרסתו לגופו של המעשה, מבלי שיכול היה להסביר מדוע אינו מצליח לפרט.
התרשמות שלילית כה חד משמעית, במהלך מתן עדות, היא נדירה למדי.
אכזריות רבה ואכזריות מיוחדת
הנאשם רצח את המנוח בכוונה.
הרצח היה מזעזע, ונעשה באכזריות רבה. על גופו של המנוח נמצאו כ- 120 דקירות, רובן שטחיות יחסית, וחבלות יבשות. ממילא, נגרם למנוח סבל רב במהלך האירוע, כאבים חוזרים ונשנים, מכה אחר מכה, דקירה אחר דקירה. לפני שאיבד את הכרתו, בן הבין שחייו כלים, ואף אמר זאת במפורש לצוותים שהגיעו אליו, בנשימותיו האחרונות.
האכזריות היא אכן רבה.
התביעה סבורה כי האכזריות רבה במידה כזו שהיא עולה לכלל "אכזריות מיוחדת" ובכך מתקיימת הנסיבה המחמירה האמורה בסעיף 301א(א)(7) לחוק העונשין, המחייב להרשיע בעבירת "רצח בנסיבות מחמירות".
חברי הפנה לעיקרי הפסיקה מהתקופה האחרונה בסוגיה זו. אולם, לאחר שעיינתי בפסיקה, מסקנתי שונה ממסקנתו. אף חברי מסכים כי לפי הפסיקה, בהינתן שכל אירוע של רצח בכוונה הוא אכזרי מטבעו, כיוון המחוקק למשהו מיוחד, אכזריות שהיא נדירה אף בין מעשי הרצח בכוונה.
עיון בפסיקה מלמד שריבוי דקירות לעצמו לא נתפס כאכזריות מיוחדת. בפרשת כלאסני, שאוזכרה על ידי חברי, בתיאור "הקטגוריה השנייה" של מקרי אכזריות, הרלוונטית לענייננו, הציע השופט אלרון מקרים בהם "האכזריות מגולמת בכך שלא רק שהנאשם החליט לבצע מעשה רצח נפשע, אלא שביצע בחירה נוספת כפי שבאה לידי ביטוי במעשיו - לממש את החלטתו באופן שהסב לקורבן סבל עודף בשל שימוש בדרך המתה הבולטת באכזריותה" (ההדגשה במקור). אז, ממשיך השופט אלרון ומצביע על שלוש דוגמאות, אשר בהן היסוד המרכזי של האכזריות היה משך הסבל, בין שמשך הסבל היה קיצוני (שעות ארוכות או ימים), ובין שמשך הסבל שולב עם שימוש במגוון כלי המתה (כגון מכות פטיש רבות, שלאחריהן גם כפיית בליעה של חומצה ואז חנק), או אלימות ב"המשכים" (כגון על ידי נסיעה בין זירות שונות, ותקיפה באופנים שונים בכל עצירה).