דברי הנאשם לשוטר הראשון
זו ראיה מסוג אמרת נאשם. בשלבים הראשונים של האירוע, כאשר שוטרי הסיור עדיין מנסים לפענח מה בדיוק התרחש, ובשלב בו הנאשם עדיין נתפס בעיני השוטרים כנפגע עבירה, ולא כחשוד, שאל השוטר אלעד (ראו ת/27א): "אתה בהכרה? יכול לדבר רגע? מה בדיוק קרה?". הנאשם משיב "הוא דקר אותי", לשאלה מי בדיוק משיב הנאשם "בן" ו-"בן דדון". משמע, הנאשם אישר כי היה אירוע אלים בינו לבין המנוח. השוטר, שכלל לא העלה על דעתו כי הפצוע הקשה (המנוח) הוא "בן דדון" אשר הנאשם טוען שפגע בו, שואל בתמימות "והשני ממי נפצע?". הנאשם משיב "לא יודע". לשאלה למה הותקף, משיב הנאשם "לא יודע התנפל עלי", ולשאלה מדוע השני הותקף משיב "לא יודע". לאחר מכן שואל השוטר על עוד אדם שגר במקום, והנאשם אומר "דן דן" וכן "דניאל שרהשר". בהמשך לשאלה מפורשת "מה השם של הבחור שעשה לכם את זה?" (מתוך הנחה שהנאשם והמנוח הותקפו שניהם על ידי אותו אדם) משיב הנאשם "דניאל שרהשר". ולאחר שהשוטר מבין שיש בלבול כלשהו, שואל שוב ונענה "בן דדון". השוטר שואל "בטוח? לבד?", והנאשם משיב בחיוב.
משמע, הנאשם, כאשר כלל לא היה חשוד, מספר לשוטר כי האירוע האלים היה בין המנוח לבינו. בכך קשר הנאשם עצמו בבירור למעשה האלימות בין השניים. ממילא יש כאן למעשה הודאה של הנאשם כי לא עזר למנוח וכי היתה אלימות ביניהם. כל זאת, זמן משמעותי בטרם עלה החשד כלפיו, הודע לו כי הוא חשוד, והוא נאזק (בסרטון שני). אז נשאל שוב ואמר "הגנתי על עצמי", ורק מאותו שלב יכולה בכלל להישמע טענה כלשהי על קבילות הדברים, אך לא על דבריו הראשונים.
אם כן, דברי הנאשם, בטרם היה חשוד, בהם קשר עצמו למעשה אלימות בינו לבין המנוח, הם ראיה עצמאית ונפרדת לכך שהנאשם הוא הרוצח.
מבט על
עלה בידנו, שמתוך כל מכלול הראיות שחברי פירט, יש ארבע ראיות עצמאיות ובלי תלויות, מסוגים שונים, הקושרות את הנאשם למעשה דקירת המנוח. הקלטת השכן, עדות הטכנאי על הדקירות, נסיבת הנוכחות במקום, ודברי הנאשם בטרם נחשד. היינו רס גסטה, עדות מהימנה, ראיה נסיבתית והודאה הקושרת למעשה האלימות. לכל אחת מהראיות משקל המספיק כדי להרשיע, או קרוב לכך, בהעדר תשובה טובה או הסבר המניח את הדעת, כל שכן שיש בהצטברן יחד להביא למסקנה מתחייבת. אם כן, ראיות התביעה מזהות את הנאשם כמי שביצע את הרצח, באופן חד משמעי.
התרשמות מעדות הנאשם
חברי פרט הקשיים והתמיהות בעדות הנאשם.