זעקות שבר אלה לא נועדו להוות עדות, אלא הן חלק אינטגרלי מההתרחשות, הן עצמן מגוף המעשה. מעבר לכך שהזעקות מלמדות על מצוקה עמוקה, ועל פניהן כנות בעליל, הן נועדו להשיג שתי תוצאות פיזיות במציאות המתרחשת. המסר למוקדן היה להזעיק עזרה בהולה: משטרה - כדי לעצור את הדקירות המתרחשות מול העיניים, ואמבולנס - כדי לטפל בפצוע. בד בבד, יש גם מסר לדוקר - הפצרה בו כי יחדל מהמעשה שהוא עושה.
תוך כדי תחינה, פונה השכן י.א לדוקר מספר פעמים בשמו - "מאור".
השכן העיד, וחברי ניתח את עדותו המורכבת ברגישות רבה. אולם, על פי הכללים שנקבעו בערעור פלילי 7293/97 ז'אפר עאמר נ' מדינת ישראל פ"ד נב(5)460 (1998), רשימת החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה אינה סגורה. זעקות אמת מזמן אמת מדברות בעד עצמן ואזני בית המשפט לעולם יהיו כרויות לשמוע אמת.
משמע, אף ללא צורך להידרש לשאלת המהימנות של העדים, ההקלטה מוכיחה שהשכן י.א ראה את הנאשם דוקר את המנוח. ראיה זו, ההקלטה המוסדית, מוכיחה היטב את זהות הרוצח.
עדות הטכנאי על הגג
זו ראיה מסוג עדות. הטכנאי הוא עד אובייקטיבי ומהימן. הטכנאי ראה אדם אחד סמוך למנוח, עושה תנועה של פתיחת סכין או אולר, וראה אותו רוכן מעל הפצוע, ומבצע תנועות של דקירות ושיסוף. הזמן שהוא ראה את פעולות הדקירה מקביל לצעקות של השכן. הטכנאי העיד שהשכן צעק שם מסוים המתחיל באות מ' (מורי או מאורי), וקרא אליו להפסיק. הנאשם אישר שהשכן י.א. צעק את שמו "מאור" לעברו בזמן שהוא רכן מעל המנוח (פרוט' 11.7.23, עמ' 880). השילוב של דברי הטכנאי על הגג בדבר הזמן בו ראה שהאדם שרכון דוקר, עם הודאת הנאשם בדבר הזמן שהוא רכן מעל המנוח, מוכיחים כי רכינת הנאשם ורכינת הדוקר אחת הן. ממילא, עדות הטכנאי מוכיחה שהנאשם הוא הרוצח.
נסיבת הנוכחות
זו ראיה נסיבתית. אין מחלוקת שהנאשם נכח בדירה ובחצר בעת האירוע האלים בו נגרם מותו של המנוח. אין כל ראיה לנוכחות של כל אדם אחר, לא בעדויות, לא במצלמות ולא בראיות הפורנזיות, אלא בהבל פיו של הנאשם. משנשמעה עדות הנאשם ונמצאה בלתי מהימנה בעליל, עדותו נדחתה. עם דחיית עדות הנאשם, נדחתה טענתו כי היו שם אנשים אחרים (בין השאר משום לא אמר על כך דבר כאשר יצא לרחוב וראה אנשים). אם הנאשם היה עם המנוח, בזמן שלא היו אחרים עם המנוח, משמע שהנאשם היה לבדו עם המנוח בזמן שהמנוח נדקר על ידי מישהו. המסקנה היחידה שניתן להסיק מנסיבה זו היא כי הנאשם הוא הרוצח.