(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו"
- חוק איסור לשון הרע מונה בסעיף 13 רשימה של "פרסומים מותרים", ובכלל זה נקבע בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, כי פרסום שנעשה במסגרת דיון משפטי, לרבות כתבי טענות, לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.
- בהטרדה מאיימת וצו הגנה (שלום ת"א) 9757-07-22 ד"ר שרון אלרעי פרייס נ' יוספה טמיר ברק (12.7.2022) (להלן: "ה"ט פרייס-ברק"), קבע קבע כבוד השופט טל חבקין כי לא כל פרסום הפוגע בשמו הטוב או בשלוות חייו של אדם יהווה "הטרדה מאיימת":
"לנוכח תכלית החוק, ברי כי לא כל פרסום הפוגע בשמו הטוב או בשלוות חייו של אדם יבוא בגדר 'הטרדה מאיימת'. יש למתוח את קו הגבול בין פרסום לשון הרע, אשר אף שעלול לפגוע, לעתים באופן אנוש, בשמו הטוב של אדם, להכפישו ולעשותו ללעג ולקלס בעיני הבריות, אין הוא בא בגדר הטרדה מאיימת, לבין פרסום הנושא אופי מאיים ומטריד עד שיש מקום לאסור אותו בצו מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת"
- על קו הגבול שבין פרסומים המהווים "לשון הרע" וחוסים תחת חוק איסור לשון הרע בלבד, לבין פרסומים העולים כדי "הטרדה מאיימת" לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, עמדה כבוד השופטת כרמית בן אליעזר, תוך שהדגישה כי ריבוי הפרסומים המכפישים, תדירותם, והאינטנסיביות שלהם, עלולים ללמד על אובססיביות מצד מי ששם לעצמו למטרה לשבש את שגרת חייו של הנפגע, באמצעות פרסומים אלו, עד כדי פגיעה בשלוות חייו של הנפגע העולה כדי הטרדה מאיימת:
"הכלל צריך להיות כי הטרדה באמצעות פרסומים בלבד לא תיחשב כהטרדה שחוק מניעת הטרדה מאיימת חל עליה. דומני, כי על מנת שתחצה ההטרדה באמצעות פרסומים את גבולם של דיני לשון הרע ותיכנס להיכלו של חוק מניעת ההטרדה המאיימת, יש להיווכח כי מדובר בפרסומים רבים, חוזרים ונשנים, בתדירות גבוהה, כך שהצטברותם ומידת האינטנסיביות שלהם גורמת לפגיעה של ממש ביכולתו של הנפגע לקיים שגרת חיים תקינה.
במצב דברים כזה, עובר מרכז הכובד של ההתנהגות העוולתית לכאורה מן הפרסום המכפיש כשלעצמו, אל האובססיביות שבחזרה על הפרסומים פעמים רבות ובאמצעים שונים, עד כדי פגיעה בשלוות חייו של הנפגע. בנסיבות כאלו, עוד אין מדובר באיזון ה'רגיל' של דיני לשון הרע, בין שמו הטוב של הנפגע לבין חופש הביטוי של המפרסם, שכן לצד שמו הטוב של הנפגע, מצטרפת גם זכותו לקיים שגרת חיים תקינה במרחב הפרטי שלו ללא הפרעה בלתי לגיטימית.