במקרה שלפנינו, לנוכח הכחשתו הגורפת של הנאשם בדבר כל קשר למעשה וטענתו שאף לא היה במקום, לא ניתן ללמוד מפיו, או מפי עדים אחרים, מה בדיוק היו הנסיבות של זריקת האבן. ואולם, לנוכח הראיות שהוצגו ואומצו בחוות דעתה של השופטת ברודי, הצטרפתי לקביעתה כי מאחורי המעשה קיים מניע טרור. לנוכח דברים אלה, לא נותר אלא לקבוע כי המסקנה היחידה והמובנת מאליה היא שהבוחר להשליך אבן במשקל המתקרב ל-2 ק"ג, ממקום גבוה, על מכונית נוסעת בלילה, הוא שווה נפש לאפשרות שיהרוג מישהו. בוודאי שיש לדחות את הטענה, שממילא לא נטענה, כי זורק האבן לא התכוון לפגוע בצורה כה קשה במי שלעברו השליך את האבן הגדולה, או שקיווה למנוע את התוצאה הקשה.
משכך, יש לקבוע שהנאשם ביצע את מעשה ההמתה מתוך אדישות לגרימת תוצאותיו.
יידוי של אבן לעברו של כלי תחבורה (סעיף 332א(ב) לחוק העונשין)
- סעיף 332א קובע:
332א. (א) המיידה או יורה אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה או את מי שנמצא בקרבת כלי התחבורה, או שיש בו כדי לפגוע בכלי התחבורה בנסיבות שיש בהן כדי לעורר פחד או בהלה, דינו - מאסר עשר שנים.
(ב) המיידה או יורה אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה או את מי שנמצא בקרבת כלי התחבורה, במטרה לפגוע בנוסע או במי שנמצא בקרבה כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים.
ב-ע"פ 1759/24 הנ"ל, פסקה 8 לפסק דינו של כבוד הנשיא עמית, העוסק בהרשעה לפי סעיף 332א(ב) נקבע:
"די בכך שהמשיבים השליכו אבנים 'בין אם במרחק קצר של מספר מטרים ובין אם במרחק יותר גדול, אל עבר כלי רכב שנמצא על כביש בין-עירוני, כאשר הנהג נמצא בתוך הרכב' כדי לגבש את העבירה של יידוי אבן 'לעבר כלי תחבורה בנסיעה' כאמור בסעיף. ... הסיכון התחבורתי נוצר במהלך הנסיעה וגם אם האבן הושלכה ממרחק יש בכך כדי ליצור סיכון בטיחותי לנהג ולנוסעים, וכל פרשנות אחרת מרוקנת מתוכן את הסעיף".
דומה כי אין צורך להכביר מילים על התקיימות כל מרכיבי העבירה במקרה דנן.
חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין
- סעיף 413ה לחוק העונשין קובע: "ההורס או פוגע במזיד ברכב או בחלק ממנו, דינו - מאסר חמש שנים". לא נראה לי שיש צורך לפרט מדוע השלכת אבן במשקל כ-2 קילו מגובה המבתר על רכב נוסע מקיימת את העבירה, ועל כן לא ארחיב בעניין.
סיכום
- לנוכח כל האמור, אני מצטרפת לחוות דעתו של חברי, כבוד השופט תמיר, שלפיה עלה בידי התביעה להוכיח, מעבר לספק סביר, שהנאשם ביצע את כל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, קרי: הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין (כנוסחו בעת ביצוע העבירה), יידוי של אבן לעבר כלי תחבורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין וחבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, כולם - ביחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, קרי: בנסיבות מעשה טרור.
________________