על כן, סבורה אני שחומר הראיות שהונח לפנינו מבסס את אשמת הנאשם ביידוי האבן שהרגה את המנוחה, עאישה ראבי, ז"ל, זאת מעבר לכל ספק סביר.
לנוכח כל שנאמר עד כה, לרבות דוגמאות מהפסיקה, דעתי היא שהנאשם לא הרים את הנטל הטקטי שעבר לכתפיו ב"שלב השלישי" של המבחן התלת־שלבי, שבאמצעותו אנו בוחנים את הראיות הנסיבתיות.
הפן המשפטי של העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום
- הנאשם מואשם בעבירות הבאות:
- הריגה בנסיבות מעשה טרור, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 [חוק העונשין], יחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016 [חוק המאבק בטרור].
- יידוי של אבן לעבר כלי תחבורה בנסיבות מחמירות בנסיבות מעשה טרור, לפי סעיף 332א(ב) לחוק העונשין, יחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור.
- חבלה במזיד ברכב בנסיבות מעשה טרור, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, יחד עם סעיף 37 לחוק המאבק בטרור.
נסיבות מעשה טרור
- סעיף 37 לחוק המאבק בטרור מתייחס לענישה כלפי מי שעובר עבירה שהיא מעשה טרור. מעשה טרור מוגדר בסעיף 2(א) לחוק, בין היתר, כך:
""מעשה טרור" - מעשה המהווה עבירה או איום בעשיית מעשה כאמור, שמתקיימים לגביהם כל אלה:
(1) הם נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי;
(2) הם נעשו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או במטרה לאלץ ממשלה או רשות שלטונית אחרת, לרבות ממשלה או רשות שלטונית אחרת של מדינה זרה, או ארגון ציבורי בין-לאומי, לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה;
(3) במעשה שנעשה או במעשה שאיימו בעשייתו, היה אחד מאלה, או סיכון ממשי לאחד מאלה:
(א) פגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו;
(ב) פגיעה חמורה בבטיחות הציבור או בבריאותו;
(ג) פגיעה חמורה ברכוש, שבנסיבות שבהן בוצעה יש אפשרות ממשית שתגרום לפגיעה חמורה כאמור בפסקאות משנה (א) או (ב) ושנעשתה במטרה לגרום לפגיעה כאמור;
...." (ההדגשה הוספה - מ.ב.נ)
סעיף 2(ב) לחוק המאבק בטרור מבהיר כי אין צורך בכוונה מיוחדת אלא די בהלכת הצפיות.
- לנוכח קביעותיה של השופטת ברודי בחוות דעתה, בפסקאות 431-366 ובפרט בפסקה 395, קביעות שאליהן הצטרפתי, דעתי היא שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שמאחורי מעשי הנאשם עמד מניע לאומני או אידיאולוגי, שנעשה במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור והיו בו כל הסיכונים המנויים בהגדרה של מעשה טרור, בסעיפים 3(א) עד (ג). בעניין זה אפנה לקביעות בית המשפט העליון ב-ע"פ 1759/24 פלוני נ' מדינת ישראל [24.4.25] [ע"פ 1759/24], פסקאות 10-9 לפסק דינו של כבוד הנשיא עמית (שם מדובר היה בעבירות שעניינן באירוע שהתרחש בתקופת "שומר חומות", שבוצעו על־ידי צעירים ערבים כלפי יהודים).
הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין
- כידוע, בעקבות הרפורמה בעבירות ההמתה (חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019, ס"ח 230) בוטלה עבירת ההריגה (סעיף 298 לחוק, בנוסחו הקודם). עבירה זו פוצלה: חלק מבין המקרים שנכללו בעבר בעבירת ההריגה, אלו שבהם הנאשם גילה יחס של אדישות כלפי גרימת המוות, כעת יכנסו לגדרי עבירת הרצח הבסיסית או עבירת הרצח בנסיבות מחמירות; יתר המקרים יכללו בעבירה שחומרתה פחותה - עבירת המתה בקלות דעת (ע"פ 77069-09-24 פרגסי נ' מדינת ישראל [30.11.25], פסקאות 36-34). "קו הגבול בין יסוד האדישות ליסוד קלות הדעת, הופך כעת למאפיין מרכזי ביותר להבחנה שבין עבירות ההמתה. קו זה הוא אשר מבחין בין עבירות ההמתה החמורות ביותר - עבירת הרצח הבסיסית ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות, לבין העבירות ברמת החומרה הפחותה יותר" (ע"פ 6063/21 מדינת ישראל נ' יאסין [26.3.24] , פסקה 36, כפי שצוטט בעניין פרגסי). אדישות מוגדרת כ"שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות" (סעיף 20(א)(2)(א) לחוק העונשין). המתה באדישות נחשבת כיום לרצח (סעיף 300(א) לחוק העונשין), שהעונש המרבי בגינה הוא מאסר עולם. קלות דעת מוגדרת כ"נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" (סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין). המתה בקלות דעת היא עבירה נפרדת (סעיף 301ג לחוק העונשין), שהעונש המרבי בגינה הוא 12 שנות מאסר. אל מול ההבדל מבחינת היסוד הנפשי, היסודות העובדתיים בעבירת ההריגה, הרצח באדישות וההמתה בקלות דעת דומים.
המעשים מושא תיק זה בוצעו טרם נכנסה הרפורמה לתוקף. אולם, משלא ניתן פסק דין חלוט בהליך עד ליום תחילתה, קבע המחוקק כי יש להחילה מקום שבו היא מהווה דין מקל מבחינת הנאשם. במקרה שלפנינו, מאחר שבסופו של יום אני מגיעה למסקנה שהוכח שהנאשם ביצע את מעשה ההמתה מתוך אדישות, הסעיף המתאים, אילו נעשה המעשה לאחר הרפורמה, היה סעיף 300(א) לחוק העונשין, שהעונש בצידו מאסר עולם שאינו עונש חובה ("הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו - מאסר עולם"). לעומת זאת, העונש שהיה קבוע לצד עבירת ההריגה הוא 20 שנה, ובנסיבות שבהן העבירה היא מעשה טרור - עד 25 שנה (כקבוע בסעיף 37(א) לחוק המאבק בטרור). לפיכך, הדין המקל במקרה דנן הוא סעיף 298 לחוק העונשין (ר' למשל ע"פ 9232/18 טוטיקוב נ' מדינת ישראל [5.11.20], פסקה 6, שם נאמר: "אם ייקבע כי פעל מתוך אדישות, הדין שמקל עמו הוא הדין הקודם, שבמסגרתו יש להרשיעו בעבירת ההריגה, שהעונש המירבי בגינה הוא 20 שנות מאסר. זאת לעומת עבירת הרצח כיום, שכוללת המתה באדישות ותקופת מאסר מירבית של מאסר עולם").
- בית המשפט קבע ב- ע"פ 2132/23 נאור ביטון נ' מדינת ישראל [1.9.24], פסקה 20, מפי כבוד השופט גרוסקופף:
"מצבים של קלות דעת מתאפיינים בתקווה, שיש לה גם יסוד אובייקטיבי, למנוע את התממשות התוצאה האסורה. אין די במשאלת לב בלבד, אלא יש להראות כיצד תקווה זו מעוגנת במציאות (ע"פ 3328/14 אבו חאמד נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (7.12.2017)...; יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 410 (מהדורה שלישית 2014)... יתרה מזאת, 'התקווה מתלווית ומתבטאת בדרך כלל גם בעשיה הולמת כדי למנוע את התממשות הסכנה. שאם לא כן, אין זו תקווה אלא הרפתקה' (ש"ז פלר יסודות בדיני העונשין כרך א 618 (1984)...; כן ראו: ע"פ 9256/11 פידיניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (23.9.2014); עניין אבו חאמד, פסקאות 21-20; ע"פ 7229/20 מירזייב נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (20.12.2021)... לעומת זאת, מצבים של אדישות מתאפיינים בשוויון נפש באשר לאפשרות הפגיעה בערך החברתי המוגן על ידי העבירה, ואף בהשלמה עם אפשרות פגיעה זו. האדיש מתנכר לערך החברתי המוגן ומעמיד מעליו את המטרות הפרטניות שלו. ממד זה של התנכרות מקנה למעשיו את החומרה האנטי-חברתית היתרה, המצדיקה את שיוכו לאותה קטגוריה כמו מי שמתכוון לגרום לתוצאה האסורה (מרדכי קרמניצר וחאלד גנאים הרפורמה בעבירות ההמתה (2019) לאור עקרונות היסוד של המשפט ומחקר היסטורי והשוואתי 265-268 (2020)...; ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל, פסקה 45 (11.9.2022); ע"פ 4137/22 אנאנטאפאק נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (2.7.2023))" (ההדגשה בקו הוספה - מ.ב.נ).