"ההסבר שניתן על-ידי המערער להימצאות טביעות אצבעותיו על הבקבוק, שבאמצעותו איים השודד על המתלונן, הינו הסבר סתמי ומופרך על פניו. זאת שכן, הוכח כי כל בקבוקי המשקה ניצבים בעמידה על גבי דלפק גבוה, כאשר אחיזה בצוואר הבקבוק אינה בגדר אחיזה טבעית לגבי מי שמבקש לרכוש את הבקבוק, כפי שציין בצדק בית משפט קמא. זאת ועוד, המערער התבקש להתייחס בחקירתו במשטרה להימצאות טביעות אצבעותיו על גבי צוואר הבקבוק, אך הוא בחר בזכות השתיקה, דבר המחזק את ההנחה כי אין לו הסבר של ממש לקיומה של ראיה אובייקטיבית זו (ראו, בהקשר זה, ע"פ 8823/12 שבתאי נ' מדינת ישראל (1.7.2014) בפסקה 29, והאסמכתאות המאוזכרות שם). בית משפט קמא ציין, ואין לי אלא להצטרף לדבריו, כי קשה להעלות על הדעת מקריות כה רבה, שעה שהבקבוק אשר שימש על-מנת לאיים על המתלונן הוא במקרה ובאורח פלא אותו בקבוק שבו נגע המערער, באקראי כביכול". (ההדגשה הוספה - מ.ב.נ).
בית המשפט העליון סבר שאין משמעות ראייתית להימצאותה של טביעה נוספת, שאינה של המערער, על הבקבוק, וקבע כי לראיה המרכזית העומדת לחובתו של המערער, היינו הימצאות טביעות אצבעותיו בזירת השוד ועל גבי צוואר בקבוק ששימש את השודד לאיום על המתלונן, נמצאו ראיות חיזוק למכביר והעיקריות שבהן: הפרכת האליבי של המערער, ובית המשפט הדגיש כי אין מדובר בטענת אליבי שלא זכתה לאמונו של בית המשפט אלא בטענה שהופרכה בעדות שאומצה על־ידי בית המשפט, וככזאת היא עשויה אף לשמש כראיית סיוע (ראו, בהקשר זה, ע"פ 892/07 גרנדיבסקי נ' מדינת ישראל (26.5.2008) בפסקה 30 לחוות דעתו של השופט י' אלון, ובפסקה 6 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל (29.3.2007) בפסקה 36); שתיקתו של המערער במשטרה, אשר לא ניתן לה הסבר סביר, מהווה חיזוק למכלול ראיות התביעה נגד המערער, גם אם אינה מהווה ראיה עצמאית לחובתו; ניסיונו של המערער להשפיע על עדת האליבי; התחמקותו של המערער מחקירה במשך כשבועיים ימים, למרות שידע כי הוא נדרש לחקירה.
המקרה הנ"ל דומה לענייננו במספר רב של פרמטרים: הראיה המרכזית היא ראיה פורנזית (באותו מקרה טביעות אצבע ואילו אצלנו - DNA), על חפץ נייד, שכשלעצמו הוא "חפץ תמים", שנמצא במקום שהוא טבעי לאותו חפץ ויש אליו גישה של אנשים רבים; נמסרה טענת אליבי שהופרכה, ואין מדובר בטענת אליבי שלא זכתה לאמונו של בית המשפט, אלא בטענה שהופרכה בעדות שאומצה על-ידי בית המשפט, ומאחר שמדובר בפרט שהוכח כשקרי בעדות חיצונית עצמאית, הדבר עשוי אף לשמש כראיית סיוע (ע"פ 8948/12 איהאב נמר נ' מדינת ישראל [1.2.16], פסקה 37); בחקירתו במשטרה שמר המערער על זכות השתיקה ולא מסר כל גרסה (אצלנו - גם כשהחליט לבסוף למסור גרסה זו הייתה כבושה, חלקית, מגמתית, וסלקטיבית שכן כללה תשובות רק לגבי מה שבחר הנאשם לענות); במענה לכתב האישום לא מסר המערער כל הסבר למציאת טביעות האצבע שלו (אצלנו - ה-DNA שלו) על החפץ המפליל; בבית המשפט נמסר לראשונה הסבר מקיף למציאת טביעות האצבע על החפץ המפליל; לא הובא לעדות עד רלוונטי לעניין ההסבר ה"תמים" להימצאות טביעת האצבע על הבקבוק; עדת האליבי שינתה את הגרסה שמסרה לראשונה (שלא הועילה למערער) לגרסה חדשה (שמועילה למערער) ובית המשפט העדיף את גרסתה המקורית (אצלנו - עדותו של רב הישיבה על אודות הנוכחים בעונג השבת); לשאלה מדוע השמיע את טענת האליבי לראשונה רק בבית המשפט, השיב המערער כי הוא אינו סומך על אנשי המשטרה (אצלנו - הנאשם לא סמך לא על אנשי המשטרה ולא על חוקרי השב"כ, ואוסיף כי גם במענה לכתב האישום מסר הנאשם מפי בא כוחו כי הוא לא היה במקום זריקת האבן, אלא "בישיבה". זאת, ללא כל פירוט, ומכאן שהוא לא מסר את גרסת האליבי בהזדמנות הראשונה שהייתה לו בשלב שלאחר החקירות). אזכיר כי במקרה שלנו, אין ראיה כלשהי למגע של אחר על האבן (בניגוד למקרה הנ"ל שבו נמצאה טביעת אצבע נוספת שאינה של המערער, ובכל זאת הרשיע בית המשפט את המערער).
- מהאמור עולה, שגם אם קיים תרחיש היפותטי להתרחשות כל אחת מאותן אפשרויות חריגות המעוררת ספק בדבר אשמתו של הנאשם, כאמור בחוות דעתה של השופטת ברודי, לדעתי, הסיכוי שכל אותם תרחישים חריגים יתרחשו בו־זמנית בנסיבות המקרה שלפנינו הוא כה קלוש ומרחיק לכת, שאין בו כדי לעורר ספק סביר. לכך יש להוסיף את שקרי הנאשם והתנהלותו בחקירות, שהם גורם מפליל נוסף, המחזק את ראיות התביעה. כאמור, הספק הסביר מצריך אחיזה סבירה בחומר הראיות ולדעתי - כזו אין לפנינו.
כפי שפורט לעיל, הראיות שהונחו לפנינו מסבכות את הנאשם באופן מובהק, ומכאן שעל הנאשם לספק, במסגרת השלב השלישי של המבחן התלת־שלבי, הסבר חלופי משכנע ביותר כדי שיווצר הספק שאותו הוא מנסה לעורר באשר למסקנה הלכאורית. לנוכח טיב הראיות שהוצגו, אין מדובר בנטל קל כלל ועיקר. במקרה שלפנינו, הנאשם ביסס את ההסבר החלופי על דבריו שלו עצמו, ובכך חולשתו. זאת, לנוכח קביעתנו הנחרצת שלפיה הנאשם אינו מהימן, ובהינתן שהנאשם כבש את עדותו ואת הסבריו בנוגע לחלקים המשמעותיים של האירוע. מעבר לאמור, חלקים מגרסתו נסתרו הן בראיות אובייקטיביות והן בעדויות שנשמעו. מכאן, שבניגוד לנדרש בפסיקה, גרסת הנאשם נעדרת אחיזה הגיונית במציאות, היא אינה מעוגנת בחומר הראיות שהוצג לבית המשפט, בין אם מדובר בראיות תביעה ובין אם מדובר בראיות שהוצגו מטעם ההגנה, והיא אינה מעוררת כל סימן שאלה אשר לאמיתות הגרסה שהציגה התביעה.