מאחר שבמקרה שלפנינו מדובר באבן אחת מתוך אלפי אבנים שהיו בשטח שממנו נזרקה האבן, ספק בעיניי אם האבן עונה על ההגדרה של "חפץ המצוי בשימוש יומיומי, שידיים רבות בוחשות בו", ומכאן שנטל השכנוע שעל הנאשם לספק הוא גבוה במיוחד. ואולם, גם אם ניתן להגדיר את האבן כ"חפץ שידיים רבות בוחשות בו", אין מדובר בראיה שלגביה נטען שהנאשם השאירהּ על האבן עקב כך שדווקא נגע בה בידיו, אלא מדובר ב-DNA, שהטענה היא שהנאשם ירק, הטיל את מימיו או השאיר אותו על האבן, מכוח הסתובבותו באזור, וזה, על־פי הנטען, דבר שעשו גם רבים אחרים, בקרבת האבנים הזרועות בשטח. ואולם, הפלא ופלא, דגימת ה-DNA היחידה שנמצאה על האבן (מלבד זו של קורבן העבירה ובעלה), היא של הנאשם ולא של מי מחבריו.
- עוד אפנה ל-ע"פ 5034/13 דזלילוב נ' מדינת ישראל [17.9.14], שבו נדחה פה אחד ערעור על הרשעתו של המערער בעבירות שוד בנסיבות מחמירות והחזקת סכין. באותו מקרה, הראיה המרכזית, שעליה התבססה המאשימה, היא טביעת אצבעותיו של המערער על חלקו העליון של בקבוק וודקה שנמצא על הדלפק ב"פיצוציה" שבה אירע השוד. המדובר בבקבוק שלטענת המתלונן, הונף על ידי המערער ביד ימין, כשהוא אוחז בצוואר הבקבוק ומאיים לפגוע בראשו. מצוואר הבקבוק נלקחו מספר מעתקים, שלימדו על אחיזה הפוכה של הבקבוק. שלוש מתוך ארבע טביעות האצבע היו של המערער, ואילו הרביעית לא הייתה שלו. המערער התחמק מחקירה במשך תקופה לא קצרה, ולבסוף נמצא מסתתר בבית מסוים. בחקירתו במשטרה שמר המערער על זכות השתיקה ולא מסר כל גרסה וגם במענה לכתב האישום לא התייחס המערער למציאת טביעות האצבע שלו על הבקבוק. בבית המשפט נתבקש המערער למסור הסבר למציאת טביעות האצבע שלו על הבקבוק ומסר לראשונה כי הוא נהג לשהות בפיצוציה, ביחד עם חבריו, בשעות הלילה והוא נוגע בדברים. הוא ציין שנהג לבקר חבר שלו שעבד בפיצוציה בלילות, אך לא הביא את אותו חבר לעדות. לשאלת התובעת כיצד נמצאו טביעות אצבעותיו על גבי הבקבוק, טען המערער כי כאשר הוא רוצה לקנות בקבוק משקה "הוא מתעניין, מוריד מהמדף, לוקח ומחזיר". לשאלה מדוע נמצאו טביעות אצבעותיו על צוואר הבקבוק דווקא, השיב המערער כי חלק מהבקבוקים הונחו על גבי המדף במצב של שכיבה, הגם שהוא אישר כי רובם של הבקבוקים היה מונח על מדף גבוה. בית המשפט המחוזי שלל את הסברי המערער שלפיהם הונחו בקבוקי משקה על המדף בשכיבה ולפיכך לא קיבל את הסבר הנאשם לאופן הגעת טביעות האצבע שלו לצוואר הבקבוק, שעה שצורת אחיזה זו אינה מתיישבת עם נטילת בקבוק, אשר ניצב על גבי דלפק גבוה. נוסף על כך, רק בבית המשפט טען המערער לראשונה טענת אליבי וביקש לתמוך את גרסתו באמצעות מי שהייתה אז חברתו. זו מסרה בהודעתה במשטרה גרסה שלא נתנה כיסוי למערער לגבי שעת השוד, אך בעדותה בבית המשפט היא שינתה גרסתה ומסרה שהייתה עם המערער בשעות שכללו את שעת השוד. היא הכחישה את שמסרה בחקירתה במשטרה ולפיכך הוכרזה עדה עוינת. היא אישרה בעדותה בבית המשפט שהמערער העביר לה מסר באמצעות חברה מה עליה לומר בעדותה, והוא אף התקשר אליה ואמר לה שהיא מצילה אותו והכול תלוי בה. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא מעדיף את גרסתה במשטרה על פני זו שמסרה בבית המשפט, ועל כן גרסת האליבי של המערער הופרכה. לשאלה מדוע השמיע את טענת האליבי לראשונה רק בבית המשפט, השיב המערער כי הוא אינו סומך על אנשי המשטרה. בנוסף להתייחסות השלילית לאמינותו של המערער ולדחיית טענת האליבי שהעלה, ציין בית המשפט המחוזי כי התיאור שנמסר על־ידי המתלונן לגבי מבנה גופו ולבושו של השודד (שהיה רעול פנים), תואם את חזותו הכללית של המערער (אף כי בתחילה סבר המתלונן שהשודד הוא אדם בשם חלילוב, בשל הדמיון במבנה הגוף ותווי הפנים, אך, לדבריו, גם המערער, אשר מוכר לו היטב, מתאים לתיאורו של השודד, שכן המערער דומה לחלילוב).
בית המשפט העליון, שדחה, כאמור, את הערעור על ההרשעה, קבע: