לשון אחר, לצורך זיכויו של נאשם מחמת הספק, די לו להציג גרסה עובדתית אשר אינה מתיישבת עם יסודות האישום. ה'ספק' שעל הנאשם לעורר נדרש להיות 'סביר' במובן זה שיש לגרסתו אחיזה הגיונית במציאות; היא מעוגנת בחומר הראיות שהוצג לבית המשפט; וביכולתה להעלות סימני שאלה באשר לאמיתות הגרסה שהציגה התביעה".
- אומנם, וכעולה מהניתוח המשפטי בחוות דעתה של השופטת ברודי, הלכה ידועה היא שראיית DNA (כמו גם טביעת אצבע), שנמצאה על חפץ נייד היא חלשה יותר מאשר ראיית DNA שנמצאה על חפץ נייח. עוד ידוע, כי כאשר ה-DNA נמצא במקום שהוא "סביבה טבעית" של נאשם, כוחו הראייתי של הממצא חלש יותר מאשר DNA שנמצא במקום שאין נאשם נוהג לשהות בו. בכך אני מסכימה עם השופטת ברודי. אלא שכאן, אנו נדרשים לכל התרחישים הדורשים מיקריות שלטעמי אינה סבירה, כדי שתתקבל גרסת ההגנה, שממילא הוצגה רק בשלב המשפט, וכאשר קבענו שככלל - איננו נותנים אמון בדברי הנאשם. עוד יש לזכור, שאומנם קיבלנו מחמת הספק את טענת הנאשם שהוא הסתובב על המבתר הצפוני, אך על־פי כל הראיות, נוכחותו שם הייתה מצומצמת בצורה משמעותית מנוכחותו בוואדי ובמבתר הדרומי, ומהסתובבותו ועבודתו החקלאית בהם. נוסף על כך, האזור בכללותו הוא סביבתם הטבעית של כל עשרות תלמידי הישיבה, ולכן התרחיש שְהַ-DNA של הנאשם ורק שלו נמצא על אותה אבן, מבין אלפי האבנים בסביבה, שדווקא אותה בחר ה"זורק האחר" ליידות - סביר עוד פחות.
- מתוך ע"פ 4510/07 סראבוניאן נ' מדינת ישראל (17.1.08) שאותו ציטטה השופטת ברודי, אני בוחרת להדגיש חלק אחר מזה שהדגישה חברתי באותו עניין, אף הוא מתוך פסקה 3 לחוות דעתו של כבוד השופט א' לוי, שהיה, ביחד עם כבוד השופט ג'ובראן, בדעת רוב, שהותירה את ההרשעה על כנה:
"...חפץ שמטבעו נייד הוא, ועליו נמצאה טביעת אצבע של נאשם, מעורר ביחס אליו חשש שהובא לזירת העבירה באקראי, וחשש זה גורע ממשקלו כראיה (ע"פ 389/62 נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יח(1) 62, 64 (1964); ע"פ 1888/02 הנ"ל, בעמ' 231; ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל פ"ד נב(5) 640, 474 (1998)). מכאן הזהירות בה מצוות הערכאות לנהוג כאשר הן מרשיעות נאשם על סמך טביעת אצבע כראיה יחידה. אולם, מכך אין ללמוד כי טביעת אצבע על חפץ נייד - אפילו מדובר בחפץ המצוי בשימוש יומיומי, 'שידיים רבות בוחשות בו' (פסקה 9 לחוות-דעתו של חברי) - לעולם לא תוכל לשמש כראיה מספיקה להרשעה. גם אז עומד לטביעת האצבע כוחה הראייתי המפליל כראייה נסיבתית, העשויה לבדה או ביחד עם ראיות נסיבתיות נוספות, להצביע על אשמת הנאשם. או אז, נדרש הנאשם לספק לראיות נסיבתיות אלו הסבר חלופי, המתיישב עם חפותו. אמת, כאשר טביעת האצבע מצויה על חפץ נייד, בייחוד כזה המצוי בשימוש יומי והעובר מטיבו ממקום למקום, קל יותר לספק הסבר כזה. יחד עם זאת, כאשר בית-המשפט מוצא שהסברו של הנאשם אינו סביר, וכי מעורבותו בביצוע העבירה היא האפשרות ההגיונית היחידה להימצאותה של טביעת האצבע - נסללת הדרך להרשעה..." (ההדגשה בקו תחתון הוספה - מ.ב.נ).