המסגרת המשפטית ויישומה במקרה דנן
- גם כאן, אני רואה עין בעין עם השופטת ברודי בחלק נכבד מהדרך. אני מצטרפת לניתוח המשפטי שאותו ערכה בפרק ה"דיון והכרעה" (החל מפסקה 701 לחוות דעתה), עד וכולל סיום השלב השני של המבחן התלת-שלבי, לבחינת הראיות הנסיבתיות שלפנינו (פסקה 709). למעשה, אני מסכימה גם לניתוח שערכה השופטת ברודי לגבי מרבית השלב השלישי במבחן התלת-שלבי, עד פסקה 814 לחוות דעתה, שם נפרדות דרכינו. ואפרט בקצרה.
הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות
- השופטת ברודי הרחיבה בפרק הדיון וההכרעה בחוות דעתה בנושא זה, ואין צורך שאוסיף בצד המשפטי. כידוע, בית המשפט העליון קבע אינספור פעמים כי כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות, וכי אין מניעה להרשיע על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד, בתנאי שהמסקנה המפלילה היא המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממכלול הראיות הנסיבתיות. גם ההלכה בנוגע לבחינת ראיות נסיבתיות ידועה, כמו גם "המבחן התלת־שלבי":
"בחינתן של הראיות הנסיבתיות נעשית אפוא לפי מודל 'תלת-שלבי'. בשלב הראשון, כל ראיה נסיבתית נבחנת בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להסתמך עליה לצורך קביעת ממצא עובדתי. בשלב השני, נבחנת מסכת הראיות בכללותה וצירוף הראיות גם יחד, לצורך קביעה אם מסכת הראיות מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה. בתום שני שלבים אלו, קמה 'מסקנה לכאורית' בדבר אשמתו של הנאשם. בשלב השלישי מועבר נטל טקטי אל כתפי הנאשם להציע הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתיות, העשוי להותיר ספק סביר באשר למסקנה הלכאורית. היה והנאשם כשל בהציגו הסבר חלופי, ואף לא עלה בידי בית המשפט לאתר תרחיש חלופי מזכה הולם, אזי המסקנה הלכאורית הופכת - למציאות"
(ע"פ 8606/22 ורדיניאן נ' מדינת ישראל [8.9.24], פסקה 33 מפי כבוד השופט אלרון).
- במקרה דנן, הראיות העיקריות בשלב הראשון הן שעל האבן שהרגה את המנוחה קיים DNA של הנאשם, ושלו בלבד (מלבד המנוחה ובעלה, שהימצאות ה-DNA שלהם מוסבר), בצירוף העובדה שאף שהנאשם נשאר שבת בישיבה במועד הרלוונטי, הוא לא נכח בעונג השבת, והייתה לו ההזדמנות לבצע את העבירה ואף לשוב לישיבה. בשלב השני יש את מצרף כל הראיות הנוספות שהוזכרו לעיל, וכפי שקבעה השופטת ברודי, בתום שני השלבים הראשונים, ובטרם עובר הנטל הטקטי לכתפי ההגנה, "מכלול הראיות הנסיבתיות כפי שפורטו יכול להוביל למסקנה הלכאורית שלפיה הנאשם הוא זה שהשליך את האבן שפגעה במנוחה בצורה קטלנית" (פסקה 709 לחוות דעתה). בשלב השלישי, כאשר הנטל הטקטי עבר אל כתפי הנאשם להציע הסבר חלופי, הוא שיקר לגבי האליבי והוא לא מסר הסבר ממשי ומלא לאופן הגעת ה-DNA שלו לאבן, עד שלב המשפט ועד שנחשף לכל הראיות בתיק. גם בעניין זה הצטרפתי, כאמור, למסקנות השופטת ברודי שלפיהן: האמת אינה נר לרגלי הנאשם; שתיקתו בחקירותיו נבעה ממניעים טקטיים; בבית המשפט הרחיב הנאשם את הסבריו בצורה מגמתית. בסיכומו של דבר, אני מסכימה עם מסקנת השופטת ברודי כי "יש בשתיקתו של הנאשם ובאי שיתוף הפעולה שלו בחקירה כדי להשליך הן על אמינותו והן על מהימנות גרסאותיו. שני הדברים גם יחד מצביעים על חשש של הנאשם להתעמת עם השאלות שהוצגו לו בחקירה, חשש שנטוע בליבו של אדם שיש בו תחושת אשם, וכפועל יוצא הוא מסתתר מאחורי שתיקתו" (פסקה 726 לחוות דעתה). גם בהתייחס לעדות הנאשם בבית המשפט, אני תמימת דעים עם השופטת ברודי ש"הגרסה הכבושה שבנה הנאשם היא ניסיון להלך בין הטיפות" (פסקה 730 לחוות דעתה). מן הפסיקה שאליה הפנתה חברתי עולה כי ערכה ומשקלה הראייתי של גרסה כבושה מועטים, ומשקלה פוחת עוד יותר, כאשר היא נטענת רק לאחר הצגת ראיה מפלילה, כבענייננו, לעומת גרסה כבושה המוצגת לפני הצגת ראיה כזו. עוד מסכימה אני עם התרשמות השופטת ברודי לגבי עדי ההגנה, שלפיה "כל חבריו של הנאשם העידו בבית המשפט מטעם ההגנה בחלוף למעלה מחמש שנים מעת האירוע ולראשונה מסרו את גרסתם, שהיא אפוא בגדר גרסה כבושה. כללית, ניתן להתרשם כי מדובר בעדים 'מוזמנים', שחלקם העידו הן על אודות 'הסביבה הטבעית' שבה הסתובבו התלמידים והן לגבי נוכחותו של הנאשם בבית המדרש (טענת האליבי)" (פסקה 731 לחוות דעתה).
- בשלב זה של מסקנותיה של חברתי - נפרדות, כאמור, דרכינו. איני מסכימה לכך שלא הוכח במידה מספקת שהנאשם הוא שהשליך את האבן (פסקה 819 לחוות דעתה של השופטת ברודי). לנוכח כל האמור, לא ניתן, לדעתי, להגיע למסקנה שהתרחיש החלופי שהציעה ההגנה מעורר ספק סביר.
הספק הסביר
- אחזור על מושכלות יסוד: כפי שקבע בית המשפט העליון לא פעם, "משמעותו של רף ההוכחה 'מעבר לספק סביר' אינה כי יש לבחון ביחס לכל ראיה בנפרד האם ביכולתה לעורר ספק סביר באשמתו של הנאשם העומד לדין, אלא כי על בית המשפט מוטל לבחון את הצטברותן של הראיות יחדיו, ולקבוע האם יש בהן יחד כדי להביא למסקנה חד-משמעית לפיה הנאשם אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום" (ע"פ 229/19 מדינת ישראל נ' פלוני [30.12.19], פסקה 19 מפי כבוד השופט אלרון) [ההדגשה במקור]. עוד נקבע באותו עניין, בפסקה 20:
"התפיסה המקובלת בפסיקה ובספרות המשפטית, היא כי רף הוכחה זה [מעבר לספק סביר - מ.ב.נ] דורש רמה גבוהה של ודאות לצורך הוכחת העובדות נשוא כתב האישום, אבל לא בטחון ודאי. הספק הסביר הוא למעשה נקודת האיזון של נטל השכנוע: אם שוכנע בית המשפט כי תמונת הראיות כולה מתיישבת עם גרסת התביעה, עליו להרשיע את הנאשם העומד לדין, אך אם הציג הנאשם גרסה אפשרית לחפותו - אף אם אין גרסה זו משכנעת יותר או מתקבלת על הדעת יותר מזו שהציגה התביעה - על בית המשפט לזכותו מחמת הספק.