הטענה שהובילה ההגנה, בקצירת האומר, היא שהנאשם אינו האדם שהשליך את האבן.
- הסברה של ההגנה להימצאות הדנ"א של הנאשם על גבי האבן - התרחישים החלופיים:
האחד, מגע תמים, ישיר ואקראי של הנאשם באבן, שהתרחש במועד שקדם למועד האירוע מושא כתב האישום והותיר על גביה את הדנ"א של הנאשם. אדם אחר (אלמוני) נטל את האבן והשליכה לעבר הרכב.
השני, העברה משנית של דנ"א של אדם לחפץ כלשהו, שמשמעותה היא כי דנ"א של אדם מסוים יכול להימצא על חפץ מסוים מבלי שאותו אדם יבוא במגע ישיר עם החפץ, בתיווך של אדם/חפץ אחר עליו נמצא הדנ"א המועבר (ר' סעיף 46 לסיכומי ההגנה). בענייננו, הנאשם לא בא במגע ישיר עם האבן. אדם אחר (אלמוני) בא במגע עם הדנ"א של הנאשם והעבירו לאבן המדוברת.
- עוד טוענת ההגנה, בהתבסס על חוות דעת המומחים מטעמה, כי בדגימות שניטלו מהאבן שלפי מומחי התביעה כוללות, בין היתר, תערובות של פרופיל הדנ"א של הנאשם, של המנוחה ושל ראבי, נמצאה בתערובות אלה גם אינדיקציה לנוכחותו של לפחות אדם אחד נוסף (ממין זכר) (סעיף 69 לסיכומי ההגנה).
- ב"כ המאשימה טוען כי התרחישים שהוצגו על ידי ההגנה אינם סבירים ואין לקבלם. בין היתר נטען כי לפי העדים המומחים מטעם המאשימה, בדגימות הדנ"א שניטלו מהאבן לא נמצאה עדות לתורם זכרי זר. לטענת המאשימה אין זה סביר שהדנ"א של הנאשם שרד את פגעי מזג האוויר ונותר על האבן, בעוד שזה של הזורק כלל לא נותר/קיים על האבן, על אף שהאבן נזרקה לרכב זמן קצר לפני תפיסתה ונותרה בתוכו (עד אשר נתפסה על ידי המשטרה).
- טענת ההגנה בדבר המגע האקראי והתמים של הנאשם באבן: הנאשם למד בישיבה והתגורר בפנימיה. הנאשם וחבריו נהגו להסתובב בשטח שבין הישיבה ובין המבתר ובמבתר עצמו, שהוא בגדר הסביבה הטבעית של הנאשם/מרחב המחיה שלו, וזאת למספר מטרות שעליהן העיד הנאשם, כגון: עיסוק בחקלאות, "הסתובבות בשטח", מרעה כבשים, טיולים, משחקי פיינטבול ופעילויות נוספות באזור.
- הימצאות אפשרית של הדנ"א של הנאשם על אבנים באזור: במהלך הפעילויות השונות ירק הנאשם פעמים רבות, בעיקר עקב עישון סיגריות, הטיל את מימיו בשטח, ואף נפצע "המון" בשטח, "באופן טבעי" מקוצים, חתיכות ברזל או מגדר או מאבן שהרים ונפלה עליו, או מקרשים שאסף לקומזיץ. הפציעה/פציעות נגרמו לנאשם בעיקר במהלך העיסוק בחקלאות. הנאשם שהה הרבה בשטח, בכל האזור, גם במבתר הצפוני, במשך תקופה של כשנתיים, כלשונו: "המון פעמים". הנאשם מסתובב בשטח ועובד בו, נוגע, יורק, ומטיל את מימיו, וייתכן שהדנ"א שלו יימצא על האבן. ייתכן שהנאשם נגע באבנים הגדולות, בהנחה שהם (הנאשם וחבריו) היו מזיזים אותם מתחת לעצים שלא יפריעו. לגבי האבנים הקטנות, הנאשם מניח שברובן נגע. נניח שאם הטיל את מימיו בנקודה מסוימת, יש מאות אבנים שנגע בהן בזמן זה.
- ב"כ המאשימה טוען כי המאשימה הוכיחה את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. בהיות הנאשם האדם שהשליך את האבן שפגעה במנוחה וגרמה למותה, יש להרשיעו בכל העבירות המיוחסות לו. לנאשם היה מניע אידיאולוגי מובהק לביצוע הפיגוע. הנאשם היה מנהיג דומיננטי בולט בקרב תלמידי הישיבה בכל הנוגע לאירועי חיכוך עם פלסטינאים/ ערבים/כוחות הביטחון, באופן המתיישב עם יידוי האבן על ידו בנסיבות טרור (ר' סעיפים 8-6 לסיכומי המאשימה).
להלן תמצית טענות ב"כ המאשימה:
- הדנ"א של הנאשם נמצא בוודאות ובבירור על הסלע/אבן כשהוא בודד ויחיד, לצד הדנ"א של המנוחה אשר נפגעה ישירות מהסלע והדנ"א של ראבי אשר הדף מירכיה את הסלע, וזאת במכלול נסיבות בהן אין כל שמץ של תרחיש סביר אחר להימצאות דנ"א הנאשם על הסלע מלבד אחיזתו ויידויו באירוע.
- הנאשם שתק באופן גורף לאורך כל חקירותיו הרבות והממושכות בשב"כ ובמשטרה עד לסיום החקירה בהצהרת התובע. כך גם שתק הנאשם במרבית העדות פתוחה שהתבקש למסור בתכוף לאחר האירוע והרבה קודם למעצרו וחקירתו כחשוד.
גם בגרסה המאוחרת והכבושה שמסר הנאשם לבקשתו במשטרה, לאחר הצהרת התובע ולאחר שכבר ידע שהדנ"א שלו נמצא על האבן, הוא המשיך לשתוק ביחס למרבית השאלות.
- לאורך כל חקירותיו הרבות בשב"כ ובמשטרה סירב הנאשם לשתף פעולה עם פעולות חקירה שונות שהוצעו לו.
- הפרכת האליבי: הנאשם מסר גרסה שקרית בנקודה מהותית, וזאת לגבי מקום הימצאו ומעשיו בזמן האירוע.
- במשך כל תקופת החקירה הממושכת, לרבות בהיות הנאשם נתון במעצר, לא הגיע ולו תלמיד אחד, למסור שבזמן האירוע שהה עם הנאשם בישיבה בנסיבות תמימות, בין אלה להן טען הנאשם באליבי הכבוש שהעלה ובין אחרות כלשהן.
- לנאשם נקרתה הזדמנות זמינה ונוחה לביצוע הפיגוע, לנוכח התפזרות מרבית תלמידי הישיבה מהשגחת הסגל בעקבות ולאחר פינוי אחד מתלמידי הישיבה באמבולנס, בשילוב גישה רגלית בין הישיבה לבין המבתר (מספר דקות הליכה לכל כיוון).
- הנאשם לא עורר ספק סביר ביחס לראיות המפלילות של התביעה:;
- עדותו של הנאשם בבית המשפט הייתה כבושה, שקרית, מלאת סתירות ובלתי מהימנה, ולא עלה בידו לספק הסברים מתקבלים על הדעת לראיות התביעה.
- עדויות כמה מחבריו/מכריו של הנאשם לישיבה - אשר מחד גיסא היו כבושות באופן קיצוני ללא הסבר סביר מינימלי, מוזמנות, בלתי מהימנות ובלתי אמינות בעליל, ומאידך גיסא, אף הגבירו עוד יותר את משקלן ודיוקן של ראיות מפלילות מרכזיות.
- עדויות שלוש מומחות הגנה מטעם הנאשם - אשר מחד גיסא אישרו שלושתן באופן סופי וללא כל סייג את הימצאותו הברורה והוודאית של דנ"א הנאשם על הסלע (לצד דנ"א של המנוחה ובעלה), ומאידך גיסא לא עלה ממכלול עדויותיהן כל ספק סביר בדבר אפשרות קיומו של דנ"א נוסף כלשהו על הסלע, שהיה נחוץ להגנה כדי לנסות להציג תרחיש תמים סביר חלף זה המפליל הברור.
- הדגימות שניטלו מהאבן לצורך בדיקת הדנ"א: באף אחת מכל הדגימות הרבות גם יחד (ולו בודדת), באף אחד מכל האתרים הרבים גם יחד (ולו בודד), באף אחת משתי הערכות בהן נעשה שימוש גם יחד, לא התקבלו יותר מארבעה פיקים/אללים באופן שהיה מצביע על שלושה תורמים. משמע שלא התקבלה כמות הפיקים/האללים הטבעית, הרגילה והמתבקשת לקיומו של תורם נוסף מכל סוג מעבר למנוחה, ראבי והנאשם.
- אם כך, מלבד המנוחה וראבי, הנאשם הוא התורם לדנ"א שעל האבן. במצב דברים זה, הסיכויים להעברה משנית בה הנוגע/המעביר הותיר את הדנ"א של המועבר בלבד כפרופיל יחיד ללא להותיר דנ"א של עצמו, שואפים לאפס.
- הסיכויים שאחר כלשהו השליך את האבן והותיר את הדנ"א הנאשם בלבד מבלי להותיר את הדנ"א שלו עצמו, שואפים לאפס.
- אל מול התרחיש הטבעי הפשוט המפליל שביססה המאשימה, לא די בכל תרחיש חלופי שהינו אפשרי מבחינה עקרונית או תאורטית, אלא דרוש תרחיש מזכה סביר, הגיוני ומתקבל על הדעת מבחינה מעשית. תרחיש חלופי כזה - איננו בנמצא.
החלק העובדתי