ת"א (תל אביב) 53928-02-24 אלון רבוע כחול ישראל בע"מ נ' טריפל-מ תחנות כוח בע"מ - חלק 2

ג(1)       עירוב מוחלט בין טענות חוזיות במישור בעלי המניות, וטענות במישור התאגידי

49. ממקרא הבקשות ניתן היה לסבור כי אינן אלא המשך ישיר לבקשות הקודמות ולהחלטה הראשונה. "אשר יגורתי - בא לי", פתחה עלמא את בקשתה, ומובן שאף מקומו של האקדח של צ'כוב מן המערכה הראשונה לא נפקד בבקשתה.
50. ברם הקשר בין התביעות והטענות החוזיות, לבין המישור התאגידי, הוא קלוש, וזאת נאמר אף לאחר הניסיונות הדחוקים של המבקשות לקשר בין השניים, בגדרי השלמת הטיעון שבאה לאחר שעמדתי על הקושי החריף שבבקשות.
51. כאמור, המבקשות מתייחסות להסכם 2017 כאל "הסכם בעלי המניות", וכמובהר לעיל - הוא אינו כזה (ויודגש: כל הערה באשר לסיכויי ההליך נאמרת לכאורה בלבד, ובשים לב לשלב המקדמי של בירור הבקשה). החברה, בפשטות, אינה צד להסכם (שאינו אמור לחול על איש זולת חותמיו, נאמר בו מפורשות); כך גם קיסטון, שוודאי ערה להסכם ודיווחה על קיומו ועדיין אינה צד להוראות התאגידיות שבו.  אני ער כמובן לניסיונות, בעיקר של עלמא, להחיל בתביעה את הוראות ההסכם גם על קיסטון והחברה, ואלו תיבחנה בהמשך, אך לעת הזו נגדירם כמוקשים.
52. הבקשות הקודמות עסקו בשאלת התנהלות בעלי המניות, ונכונות IPMH לקדם את שינוי התקנון חרף הוראות ההסכם (שהיא מתנערת מתוקפו לאחר שנזנח לפני שנים, שיטתה). הבקשות הנוכחיות אינן קשורות בבעלות המניות: המדובר בהחלטה של דירקטוריון החברה, הפועל בבירור בגדרי הסמכויות שנתן המחוקק להנהלת החברה, להבדיל מאשר לבעלי המניות שלה.  הדירקטורים, אין צורך לומר (ואולי נוכח התנהלות הדירקטורים מטעם עלמא ורבוע, יש דווקא צורך לומר) אמורים לפעול לטובת החברה, לא לטובת בעלי המניות.
53. מובן שאם החברה היא צד להסכם מסוים, על הדירקטוריון לפעול בהתאם למגבלות ההסכם. לא כך הוא הדבר כאשר כבענייננו החברה אינה צד להסכם 2017, ההסכם אינו של כלל בעלי המניות, הוא ודאי לא חלק ממסמכי היסוד של החברה (שנוסדה שנים ארוכות קודם לכריתתו).  הדירקטורים (ושוב - כל הערה נאמרת לכאורה בלבד) לא רק שאינם מחויבים לפעול בהתאם להוראת הסכם 2017 (בהנחה לצורך הדיון שיש סתירה בינו להחלטות בדבר קידום המיזם), אלא שהם מנועים מלהעמיד לנגד עיניהם את ההסכם האמור, וחובתם להפעיל שיקול דעת עצמאי (וראו: סעיף 106(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999; זוהר גושן ואסף אקשטיין דיני חברות 108 (2023)).  ודאי כך כאשר אף אחת מן המבקשות לא גרסה, משך כשש שנים, שיש לנסות ולאמץ את הוראותיו התאגידיות של הסכם 2017 בגדרי התקנון, זה המחייב את החברה ואת כל בעלי מניותיה (ראו: סעיף 17 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; ערעור אזרחי 6041/15 האמה בערעור מיסים נ' מולר בפסקה 19 (25.9.2016); ערעור אזרחי 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד נט(1) 673, 696 (2004); השוו מנגד: עניין ערעור אזרחי 94/20 לוסקין נ' גבעות עולם נפט בערעור מיסים (18.8.2022), שממנו מנסה רבוע להיבנות (ס' 18 להשלמת הטיעון), שם נקבעו כבר בתקנון הוראות בענייני הפעלת זכויות וטו, בדירקטוריון, ובית המשפט העליון העיר כי אין בהקנייתה בחברה פרטית משום סתירה לחובה להפעיל שיקול דעת עצמאי).  שוב, המדובר בהסכם שלא כל בעלי המניות הם צד לו, תנאי להעלאת טענות לא-פשוטות לתחולתו על החברה גם באין תקנון תואם (השוו: (המרצת פתיחה 345/07 (מח'-ת"א) Lima Holding BV נ' אביוד (21.6.2009)).
54. בבקשות אין למעשה התייחסות לכך שתקיפת ההחלטות מכוח הסכם בין אחדות מבעלות המניות, שהחברה לא צד לו, היא בעייתית:

"...  במצב הדברים הרגיל, הדין אינו מכיר בתוקפם המשפטי המחייב של הסכמים כלפי חברה שאינה צד להם וכן לא אישרה אותם בדיעבד.  גם כאשר הסכמים אלו נערכים בין כל בעלי המניות המייסדים, החברה אינה כפופה להם ככל שהיא עצמה אינה צד לאותו הסכם וכן אינה הופכת להיות צד להסכם גם לאחר הקמתה מכוח אישורו על ידה.  כפועל יוצא מכך, תניות חוזיות שכאלה אינן מחייבות את החברה.  לא כל שכן אין באפשרותן להביא לביטול החלטות של מוסדות החברה שהתקבלו כדין.  בעל מניות, הרואה עצמו נפגע מהחלטה של חברה המנוגדת לקבוע בחוזה שכרת עם בעל מניות אחר, אינו יכול, ככלל, על בסיס חוזה זה, לגרום לביטולה של ההחלטה שנתקבלה כדין על ידי האורגנים של החברה.  כך גם לעניין הגנה מפני דילול המעוגנת בחוזה שנכרת בין כלל בעלי המניות שהחברה אינה צד לו ולא אישרה אותו.  במצב דברים זה, עומדת לפני בעל המניות הרואה עצמו נפגע מדילול אחזקותיו, האפשרות להגיש תביעה בעילה חוזית נגד בעלי המניות האחרים - הצדדים הנוספים לאותו חוזה" (עניין האמה, בפסקה 25).

55. הנתיב המסתבר לתקיפת ההחלטות הוא במישור התאגידי. לעומת זאת, העיסוק בהסכם 2017 והפרתו הנטענת, מוקשה במיוחד.  הניסיון של המבקשות, רק אגב השלמות הטיעון, לחבר בין הנתיב החוזי שבין אחדים מבעלי המניות, לבין הנתיב התאגידי העוסק בתקיפת החלטות הדירקטוריון, מוקשה עוד יותר.

ג(2)       הטענות להפרת הסכם 2017 - אינן משכנעות

56. ראשית, דרכן של המבקשות לשכנע כי הסכם 2017 מחייב - למצער את IPMH - עוד ארוכה, כמבואר בהחלטתי הראשונה, קל וחומר בניסיונן לשכנע כי יש להחיל את ההסכם גם על החברה. אך גם הטענות להפרת ההסכם - בהנחה שהוא חל וכלל רלבנטי לעת תקיפת החלטות דירקטוריון - אינן פשוטות.
57. בכל הנוגע לכך שלפנינו פניה של החברה לעיסוק מחוץ לתחומי הפעילות המוסכמים בהסכם 2017 באופן הדורש הסכמת 75% מבעלי המניות: טענה זו בעייתית כבר כיוון שתחומי העיסוק דורשי ההסכמה הוגדרו ככאלה הכוללים את יציאת החברה מתחום האנרגיה או התשתית (ועצם השימוש בשתי חלופות מחליש את הטענה כי כוונת הצדדים הייתה להקמת תחנת הכוח בלא לפנות בהכרח לכל עיסוק אחר באשר הוא). עלמא מתעלמת כליל בבקשתה מנושא התשתית; רבוע למצער מנסה להסביר כי חוות שרתים אינה כלולה בתחום התשתיות.  טענות שבלא להרחיב ייאמר כי הסברי המשיבים מדוע המדובר בבירור במיזם שהוא בתחום התשתית, משכנעות לאין שיעור ומגובות באסמכתאות כיאות.
58. טענת הדיבידנד של "100%" אף היא אינה פשוטה: פרט לכך שוודאי שאין בהסכמות שבין אחדים מבעלי המניות (לא כולם, לא בתקנון) כדי לחייב את הדירקטוריון, האמון על חלוקת הדיבידנד, הרי שדיבידנד יבוא מרווחים שניתן לחלקם. לא בהכרח יש בכך אפוא על הדירקטוריון להחליט לאשר השקעות, הנועדות להביא לבסוף לרווחים לחברה, ולא רצונם של בעלי המניות לכנסות בטווח הקצר הוא שיגבר על טובת החברה (ראו: ערעור אזרחי 1734/21 ברוט נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, בפסקה 16 לחוות דעתו של כב' השופט מינץ (27.4.2023)).
59. טענות אחרות, לעניין הקמת חברה בת, או שעבוד קרקע, או זכות הסירוב על רכישתה - כל אלה אינן קשורות בהחלטות שהתקבלו בדירקטוריון בפועל, למצער בשלב זה, זאת בלא קשר לכך שקשיים אחרים שנסקרו בהחלטה כוחם יפה גם לעניינים אלה.

ג(3)       הטענות לפגמים במישור התאגידי, כך גם לקיפוח - אינן משכנעות

60. המבקשות ביקשו לתקוף את ההחלטות גם במישור התאגידי, וטענות אלה רחוקות מלשכנע. כך, הטענה שדומה כי היוותה את תחילת הכשרת הקרקע להליך משפטי, בדמות אי-קבלת מידע אצל הדירקטור מטעם רבוע - לא בוססה, ונחזית יותר כניסיון לייצר עילה לתקיפת ההחלטות הצפויות מאשר קושי אמיתי.  כך, הטענה באשר לאי-קבלת מידע מספק אף היא נראית שלא בעלת עוצמה מספקת לשם התערבות בהחלטת הדירקטוריון, בפרט נוכח היקף המידע הניכר שהוצג לדירקטורים, והעבודה היסודית הניכרת, בלוויית יועצים מן השורה הראשונה, שעמדו ברקע ההחלטה.  אף בישיבה עצמה לא נשמעו הדירקטורים מטעם המבקשות, כאשר נתאפשר להם לעתור להסברים ומידע נוסף, מבקשים מידע שכזה טרם הצבעה.  קושי דומה יש בטענות בעניין אי-בחינת חלופות: הן נבחנו.  הטענות להתפרקות הדירקטוריון משיקול דעתו והעברתו להנהלה - אף הן נטולות ממשות: הדירקטוריון הנחה את הנהלת לחברה לפעול בגדרי המסגרת שהתווה, והחלטות שראוי לו לדירקטוריון לקבלן בעתיד, הותיר בידו מפורשות את הסמכות לקבלן.

61. טענות בעניין "קיפוח" אף הן אינן נהירות, זולת היתלות המבקשות בזכויות הווטו המוקנות להן לשיטתן מכוח הסכם 2017. אין דבר בכל המיזם האמור אשר עלה בידי המבקשות להדגים כי נועד להיטיב דווקא עם IPMH או קיסטון, או שאמור לבוא על חשבונן של המבקשות לבדן.

ד.         מאזן הנוחות - נוטה בבירור לחובת המבקשות

62. הבכורה למאזן הנוחות כידוע. כאן, המדובר בבקשה הקוראת לכך שבית המשפט, בהחלטה בבקשה לסעדים זמניים, יבטל ככל הנראה סופית פרוייקט בהיקף עצום היכול להביא לחברה רווחים עצומים, ושעליו החליט - לכאורה כדין - דירקטוריון חברה, בהתאם לשיקול הדעת העסקי שלו.  כל זאת, בעיקר, בעטיו של הסכם שספק מה קיים בשאלה אם הוא מחייב עדיין את בעלי המניות האחדים שהם צד לו, אך לפי לשונו אינו מחייב לכאורה אף גורם אחר, קל וחומר את החברה (שבתקנונה אין זכר להסכם), וממילא את הדירקטוריון.
63. יש לדחות את ניסיונן של המבקשות לגמד את משמעות הצווים. לגישתן של רבוע בבקשתה (ס' 61) ושל עלמא (שהתעלמה מן הנזק האפשרי לחברה) בדיון, המדובר אך בצווים שיאפשרו לחברה "לבחון חלופות ראויות ולקבל החלטה מושכלת לגבי הקרקע".  ובכן: חלופות ראויות נבחנו, והן נבחנות מזה שנתיים וחצי ביסודיות המירבית ותוך השקעת מיליוני ש"ח, בסיוע יועצים הולמים.  החברה אינה זקוקה לזמן על מנת לבחון האם יש עוד חלופות למקרקעין (ולעניין השכרתם של המקרקעין הצמודים לתחנת כוח, הרי שכבר לפני כשנתיים הובהר שיש בכך קושי), אלא ליישום החלטותיה.  מובן גם שאם יינתן צו, לא יהיה תוחלת בבחינת דבר: מה לדירקטוריון להשקיע עוד דקה מזמנו, שלא לומר חודשים ושנים, אם ממילא בעלי מניות המיעוט הם שיחליטו לבסוף אם להפעיל את זכות הווטו הנטענת שלהם, ובית המשפט ימהר להיעתר להם.
64. יש להבהיר אף מדוע צו זמני משמעותו האפשרית כליה לפרויקט; ולחלופין סיכון חריף לפגיעה בסיכוי להרוויח מן ההשקעה העצומה בו: צו, אם ניתן, עומד בתוקפו עד לסיום ההליך העיקרי. סיומו, בנסיבות המאטריה ובעלי הדין כאן - עוד שנים.  הזדמנות עסקית הקיימת בראשית 2026 (לאחר שהחברה עמלה משך למעלה משנה על יישומה, ככל שזו החלופה שתיבחר) וודאי לא תעמוד לה ככזו בעוד שנים אחדות, אם אז יוסר הצו.  בהקשר זה תמכה החברה את תשובתה בחוות דעת מפורטת של טאסק המתייחסת למשמעות בעיכוב בפרויקט.  בלא להיכנס לכל פרטיה המסחריים, נספח 1 לתשובת החברה: כי המדובר בחלון הזדמנויות שהוא תולדה של מצב שוק חוות השרתים בישראל, והצורך בקידום המיזם כאשר קיים מחסור חריף בהיצע, ולא כאשר ההיצע יגבר בתוך שנתיים-שלוש.  קידום הפרויקט עתה יאפשר התקשרויות ראויות עם לקוחות ולבסס את מוניטין החברה כשחקן רלבנטי, בעוד שדחיה בלוחות הזמנים תקטין את יכולתה להשתלב בשוק.  הדחייה תפגע גם במומנטום הביצועי, התפעולי והמימוני של החברה, שקידמה את המיזם משך זמן רב עוד טרם ההחלטה הסופית על אימוצו, כמו גם באמינות החברה, ועיקר: תערער את הכדאיות הכלכלית של הפרויקט ותפגע בתשואות הצפויות.  נושא רב חשיבות זה, המקרין על מאזן הנוחות, לא זכה למעשה התייחסות כלשהי בבקשות, ואף כאשר המשיבות השיבו והוצגה חוות הדעת, לא באה כל התייחסות של ממש מן המבקשות לאמור בה, קל וחומר חוות דעת מקצועית שתתמוך בטענותיהן.  כל שהן מציעות אפוא הוא להמנע מסיכונים שהן מוצאות בפרויקט, להותיר את הקרקע ללא שימוש משך שנים ארוכות, ולמנוע מן החברה את האפשרות לנסות ולנצל את ההזדמנות שעל דרכה להשגת רווחים בהיקף משמעותי ביותר (עניין שאגב היה מצדיק, לו סברתי שיש מקום כלשהו לקבל את הבקשה, את חיוב המבקשות בהעמדת ערובה תואמת בהיקפי עתק להבטחת הנזקים האפשריים ממתן הצו, כהוראת תקנה 96 לתקנות).
65. מוסיפות המבקשות: פרויקט שההשקעה בו ניכרת וסיכוניו ניכרים. כך אגב, גם הקמת תחנת כוח.  אולם ניהול החברה והבחירה המושכלת והמיודעת במיזמים הכרוכים בסיכונים ורווח ניכר בצדם, מסורים כעקרון לדירקטוריון החברה; לא לבעלי המניות; לא לבית המשפט.
66. מנגד: זולת עמידה דלת-שכנוע כאמור על הצורך ב"קיום הסכם", מתקשות המבקשות להצביע על נזק העלול להגרם להן, זולת זה הכספי: בפרט דיבידנד שאמור (אולי) היה להגיע לידן, חלף ביצוע הפרויקט. ברור שחוות שרתים תיבנה באופן בלתי הפיך, אך גלום בה נזק כספי זה בר שיפוי, אם רק יתברר בעתיד שיש נזק, ויש עילה, ויש תביעה הנסבה על אלה, מה שאינו המצב כיום.
67. כל האמור עד הנה מוביל לדחיית הבקשות.

ה.         הוצאות בקשר עם הבקשות לסעדים זמניים

68. כאמור בתקנה 51 לתקנות, "בתום הדיון בכל בקשה יפסוק בית המשפט את הוצאות הבקשה ועל מי הן חלות, בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". אמות המידה לקביעתן הן כהוראות המחוקק והפסיקה (תקנות 156-151 לתקנות; ערעור אזרחי 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 (2005); רשות ערעור אזרחי 6793/08 לואר בערעור מיסים נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בערעור מיסים (28.6.2009); רשות ערעור אזרחי 2507/24 לבון נ' שרון (14.4.2024)).
69. הוצאות המשפט מהוות שיפוי בעל הדין בגין הוצאותיו בהליך, תוך התחשבות בתוצאות ההליך, המשאבים לניהול ההליך, התנהלות בעלי הדין וביטוי האיזון בין זכות הגישה לערכאות, זכות הקניין ואינטרס השוויון בין בעלי הדין (ראו: ערעור אזרחי 10740-11-25‏ ליזרוביץ נ' טפירו אנשים בונים לאנשים בערעור מיסים והאסמכתאות שם (7.1.2026)). נקודת המוצא: ככלל יש לפסוק לבעל הדין שזכה בהליך הוצאות ריאליות, בכפוף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך.  לעתים, באין שיקולים אחרים (ראו: תקנה 153 לתקנות), זו תהא נקודת הסיום.
70. בענייננו אין טעמים כלשהם לסטות מנקודת המוצא, זולת בהקשר של הבקשה להוספת ראיה שהגישה קיסטון ודרשה את מענה עלמא. המשיבות לא פירטו את גובה הוצאותיהן, באופן המותיר לבית המשפט לקבוע את שיעור ההוצאות הסביר, ההכרחי והמידתי לנסיבות המקרה (ראו: ערעור אזרחי 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית, פ''ד ס(1) 600, 619 (2005)).  בענייננו, כאשר הצדדים נאבקים משפטית על קידומו של פרוייקט בעלות השקעה נוכחית של כמיליארד ₪, ההוצאות המשפטיות ניכרות (כמודגם מכתבי הטענות מאירי- העיניים והמעמיקים של כל הצדדים), והדעת נותנת שהוצאות אלה מגיעות בנקל כדי שש ספרות לכל אחת מן המשיבות: הוצאות שנדרשו למענה סדור אך בהול במהלך שעת החירום, דיון ממושך, ולאחריו נוכח רצון המבקשות להשלים - השלמות טיעון מקיפות גם מטעמן (השוו: המחלוקת בעניין בהיקף דומה, של תחנת הכוח דוראד, שהתבררה לפניי (תיק אזרחי (מח'-ת"א) 52061-07-25 אדלקום בערעור מיסים נ' דוראד אנרגיה בערעור מיסים (11.8.2025), שם הגיעו ההוצאות שהוכחו, עוד לפני הגשת התשובה לבקשה וקיום דיון, כדי 150-100 אלף ₪ לכל משיב שהציג אסמכתאות בעניין)).
71. ההוצאות שנדרש להן משיב לשם הדיפת בקשה לסעדים זמניים, הבאה בגדרי הליך עיקרי, לא ייפסקו לו בהכרח במלואן, אפשר שגם לא קרוב לכך: "ככל שהמדובר בהחלטה לחיוב בהוצאות בהליך שאינו מסיים את ההתדיינות המשפטית, תיבחן מידת טרחתם של ב"כ הצדדים באותו הליך, ובשים לב לכך ששולחיהם יוכלו לזכות לשיפוי בגדרו של ההליך העיקרי" (עניין לואר הנ"ל, בפסקה 20; וראו עוד החלטתי בעניין דוראד הנ"ל, שם קיבל כל משיב שיפוי בסך 40,000 ₪ מתוך כלל הוצאותיו, הגבוהות בהרבה, בקשר עם הסתלקות המבקשת מן הבקשה לסעדים זמניים, יממה לפני מועד הגשת התשובות לבקשה).
72. הטעם לשיפוי חלקי בלבד זה של המשיב שזכה בדינו בבקשת הביניים לסעדים זמניים, הוא שבמצב הרגיל תשובה לבקשה לסעדים זמניים תבוא קודם לכתב הגנה, כאשר חלק חשוב מן המענה יכלול הרי התייחסות לתביעה לגופה, ורק חלקו יתייחס לסוגיות הייחודיות לענייני הסעד הזמני דוגמת ענייני שיהוי, תום לב ומאזן נוחות. ההכרעה בבקשה לסעד הזמני אינה משום נטיעת מסמרות בהליך העיקרי, ומכאן שגורל ההוצאות הקשורות בתביעה לגופה ראוי ככלל שיוכרע לעת סיום בירורו של ההליך העיקרי, גם אם עלה בידי המשיב-הנתבע להדוף את הבקשה לסעדים זמניים (ראו: עניין דוראד הנ"ל, בפסקאות 26-25).
73. המצב בענייננו שונה: אין הליך עיקרי רלבנטי בנמצא. תביעות יש, ובגינן כבר העמידו המשיבות כתבי הגנה.  אך עתה מדובר בעניין חדש, כאמור.  ככל שהדברים נוגעים בבקשת רבוע, הרי שלפנינו רק בקשה לתיקון כתב התביעה, שאפשר שתתקבל ובוודאי שאפשר שלא תתקבל, שאז לא תהא אכסניה למשיבות לעתור לתשלום יתרת הוצאותיהן.  ככל שהדברים נוגעים בבקשת עלמא, אין אפילו בקשת תיקון בנמצא, וקל וחומר שאין למשיבות כל מסגרת לעתור לתשלום מלוא הוצאותיהן שהוציאו לעת העמדת התשובה לבקשה לסעדים זמניים.  יש אפוא לזכותן עתה, במגבלות השיקולים הנוהגים, בהוצאות משמעותיות שישקפו את שיעור ההוצאות הסביר, ההכרחי והמידתי לנסיבות המקרה, בגין עיקר ההתגוננות האינטנסיבית מפני הבקשות נטולות העיגון לסעדים זמניים.
74. ליישום האמור, על רקע אמות המידה הנזכרות הנוהגות: בגין התגוננות כל אחת משלוש המשיבות (החברה, IPMH, וקבוצת קיסטון) אל מול פני שתי הבקשות יחד, יש לזכותה בשכר טרחת עורכי דינה בסך 80,000 ₪. המבקשות יחלוקו.  בקשת קיסטון להוספת ראיה בעניינה של עלמא תפחית מן האמור סך של 10,000 ₪.
75. יובהר בנסיבות: ככל שלבסוף יתנהל הליך עיקרי, שאינו התביעות הנוכחיות, אשר ייסוב על עניינים שאליהם נדרשו המשיבות בתשובותיהן לבקשות לסעדים זמניים, יהיה בידי המבקשות לטעון בסוגיית ההוצאות בסיומו של אותו הליך, גם בשים לב להוצאות שזוכו בהן המשיבות כאן.

סוף דבר

76. שתי הבקשות לסעדים זמניים, שראוי היה להימנע מהגשתן, נדחות.
77. להוצאות בקשר עם שתי הבקשות לסעדים זמניים, שנדונו יחד: לטובת החברה (המשיבה 1) נפסק בזאת שכר טרחת עורך דין בהיקף כולל של 80,000 ₪, סכום שבו יחלקו שתי המבקשות, שווה בשווה. סכום זהה תקבל IPMH, אף זאת בחלוקה שווה בין המבקשות.  קיסטון תקבל שכ"ט בהיקף של 70,000 ₪, ממנו 40,000 ₪ תשלם רבוע ואת יתרתו - עלמא.

ניתנה היום, י"ד ניסן תשפ"ו, 01 אפריל 2026, בהעדר הצדדים.