ט. גרסת המתנגדות לא נתמכה בכל עדויות חיצוניות. לא זומנו למשל הרופאים שטיפלו במנוח ו/או שכנים. הבנות ויתרו על עדות המטפלת ואף ביקשו למנוע זימון עדים אחרים.
י. רק ביום 07/04/2021 מונה למנוח אפוטרופוס, למעלה מעשר שנים ממועד עריכת הצוואה ואף תכתובות המתנגדות תומכות בכך שהמנוח היה כשיר לצוות.
יא. עדותו של עו"ד בוסקילה, עורך הצוואה, תומכת בחוות דעת המומחה והסרטונים וההקלטות שהוגשו על ידי המתנגדות, הוגשו בניגוד לכללים. לא ברור מי הקליטם והאם נערכו ועצם העובדה שרואים את המנוח יושב בכיסא גלגלים, אין בה בכדי להעיד שאינו כשיר לצוות.
יב. דין הטענה לפיה המנוח לא ידע קרוא וכתוב להידחות ואינה תומכת בעובדה שחתם על הסכם רכישת הדירה מ'עמיגור' כחודשיים לפני מועד עריכת הצוואה.
יג. בניגוד לנטען, האח לא היה מעורב בעריכת הצוואה וכך גם עולה מעדותו של עו"ד בוסקילה. לא פורטה ההשפעה הבלתי הוגנת והנטל להוכיח האמור מוטל על הבנות שלא הצליחו להרימו ולפיכך, יש לדחות התנגדותן.
- דיון והכרעה
על החופש לצוות ניתן ללמוד מסעיפים 2 ו-27 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") ומחופש זה נגזרת החובה למלא אחר הציווי.
יפים לעניין זה דברי כב' השופט חיים כהן בקשות עירייה אחרות 869/75 בריל נ' היועמ"ש, פ"ד לב(1) 98, 102, כדלקמן: "קו היסוד' של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דברי המת".
קו יסוד זה מעוגן כיום בסעיפים 1, 2 ו-3 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כחלק מזכות הקניין של האדם וכזכותו לכבוד בחייו ובמותו.
היטיב לבטא עניין זה כב' השופט יעקב מלץ, בקשות עירייה אחרות 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, פ"ד מח (1) 22, 28-29 כדלקמן:
"כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה בצידו את שאלת 'כבוד המת', השלוב בעיקרון הכללי של 'כבוד האדם', אשר היה לעקרון-על במשפטנו עם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית המשפט זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על פי הכלל הגדול הנקוט בידינו כי 'מצווה לקיים דברי המת' ".
- בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי על היושב בדין להימנע ככל האפשר מלפגוע בחופש הציווי תוך שמירה על האיזון העדין שבין כבוד המת לבין כבודם של החיים. על האיזון האמור יש לשמור מקום בו מתקיים מאבק בין המבקשים לקיים את דברי המת, כפי שבוטאו בצוואתו, לבין אלה המתנגדים לקיומה של הצוואה בנימוק כי איננה משקפת את רצונו האמיתי של המת (דברי כב' השופט מלץ, שם בעמ' 28-29).
- כעת אדרש לצוואה לגופה. עיון בצוואה מלמד כי זו הוכתרה בכותרתה כצוואה בעדים. על אף האמור, טענו המתנגדות בסיכומיהן כי עסקינן בצוואה ברשות מכח הוראות סעיף 22 לחוק הירושה. המדובר בטענה שעלתה לראשונה בסיכומים ודי בכך בכדי לדחותה. לא זו אף זו, אין כל תימוכין לטענתן זו ועל הצוואה מיום 24/10/2010 חתומים שני עדים, כאמור בסעיף 20 לחוק הירושה, עו"ד בוסקילה ועורכת דין נוספת ממשרדו. משכך, עסקינן בצוואה בעדים.
בצוואה מהסוג האמור ישנה דרישה כי הצוואה תהא ערוכה בכתב; תישא את מועד עריכתה; את חתימת המצווה וחתימת העדים לה. הצוואה שלפניי הוגשה בהתאם להוראות החוק ומהבחינה הצורנית לא נפל בה כל פגם. אומנם הצוואה נחתמה בסימן אגודלו של המנוח ולא בחתימתו. עם זאת, סעיף 20 לחוק הירושה אינו דורש שהמצווה ישתמש דווקא בצורת חתימתו הרגילה בבואו לחתום על צוואה. הדרישה הינה לחתימה ביד המצווה וצורת החתימה אינה נימנית על דרישות החוק. משכך, חתימה בטביעת ידו של המצווה אין בה כדי לשלול מהחתימה את ערכה (ראו, ספרו של ש. שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שנייה, עמוד 83). משכך, לא מצאתי פגם בעובדה שהמנוח חתם באמצעות טביעת אצבע שעה שלא עלה בידי בנותיו של המנוח להציג לפניי מסמכים הכוללים חתימות אחרות שונות של המנוח ושעה שלא נסתרה הטענה לפיה הוחתם על הצוואה על ידי עו"ס בוסקילה.