הדברים האמורים נכונים גם ביחס לטענת ההגנה להגדרה מעגלית ריקה, טענה התוקפת את הניסוח התחבירי של החוק ומנסה לטעון ל"ריקנות נורמטיבית". אין בידי לקבל פרשנות ההגנה לפיה המחוקק לא הגדיר דבר בהגדרתו "חבר ארגון טרור" משהחליף מילה אחת ("חבר") במילה נרדפת לה ("נמנה עם"), ובכך הותיר חלל ריק שבו אין "רשימת מעשים " של מה אסור ולאדם אין באמת מושג מה אסור עליו.
המשפט הפלילי נזכיר, מכיר בצורך במושגי שסתום או הגדרות מסגרת שמתמלאות בתוכן על ידי בית המשפט בהתאם לנסיבות המשתנות. בדיוק כשם שהמונח "התרשלות" בדיני נזיקין אינו מגדיר כל פעולה אסורה אלא קובע סטנדרט, כך "נמנה עם" קובע מבחן של שייכות וסטנדרט של זיקה ארגונית. השאלה שבית המשפט שואל אינה "האם הנאשם חבר כי הוא נמנה", אלא "האם העובדות (ביעה עצמית, שימוש בטרמינולוגיה דאע"שית; מדריכים אופרטיביים; ושיח עם תומכי טרור) מעידות על כך שהוא חלק מהמסה האנושית של הארגון".
הטענה כי ההגדרה אינה מוסיפה "כלום" אינה מתיישבת עם התיבה "ובכלל זה" המבהירה כי הרישא - "נמנה עם" היא המהות, והסיפא (סעיפים 1 ו-2) הן הדוגמאות שממחישות את הכוונה. המחוקק אומר למעשה כי חברות היא מצב של שייכות (המהות), ואת השייכות הזו אפשר לראות, למשל, כשמישהו פועל כנציג או נשבע אמונים בפני אחר. עצם קיומן של חלופות מדגימות מעצמה מלמדת כי ההגדרה אינה מעגלית, אלא שהיא מגדירה עקרון ואז מדגימה אותו.
אם הייתה מתקבלת פרשנות ההגנה, לפיה הגדרת חבר בארגון טרור היא הגדרה "סגורה" כמו למשל: "חבר הוא רק מי שמחזיק כרטיס חבר מפלסטיק", היינו מעניקים חסינות לכל ארגון טרור שישנה את שיטת הגיוס שלו (כפי שעשה דאע"ש).
הניסוח "נמנה עם" נועד בכוונה להיות רחב כדי למנוע מצב שבו טרוריסט יטען: "אני פועל בשם הארגון, נשבעתי לו אמונים, אני מדבר בשפתו - אבל מכיוון שלא עמדתי בתנאי הטכני- X , אני לא חבר". המונח "נמנה עם" מוסיף את מבחן המהות בכך הוא מאפשר לבית המשפט לקבוע שמי שמתנהג כחבר ומרגיש כחבר, הוא אכן חבר.
יישומו של עקרון החוקיות על הגדרת "חבר בארגון טרור" לו טענה ההגנה בהרחבה בסיכומיה, הוא-הוא המחייב מעבר מפרשנות פורמליסטית-טקסית לפרשנות תכליתית-מהותית, המעגנת את וודאות האיסור בזיקה הפונקציונלית שיצר הנאשם במעשיו בינו לבין הארגון.
לטענת ההגנה ל "סדק והאבסורד" נוכח חזקת החברות שבסעיף 2(ב), לפיה: אם החוק מזכה מי שטעה לחשוב שדיבר עם נציג, קל וחומר שיש לזכות מי שכלל לא דיבר עם נציג, אפנה לדברי ההסבר לסעיף 2(ב) שבהצעת החוק, לפיהם חזקת החברות נועדה למקרים של טעות בעובדה. לעומת זאת, אצל הנאשם שביצע ביעה עצמית - אין טעות. הנאשם המצוי היטב בנבכי הארגון ידע גם ידע למי הוא נשבע ואיך להישבע ועשה זאת תוך ידיעתו את משמעות אקט השבועה שביצע, וכל זאת, לאחר תהליך הבשלה ארוך ומעמיק ( עליו נרחיב בהמשך) שלאחריו ראה את עצמו שייך לארגון.