ההגנה הפנתה לעיקרון החוקיות שבבסיס המשפט הפלילי, הקובע בחוק העונשין שבו: "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו", וטענה שהגדרת הבסיס האומרת "חבר בארגון טרור, אדם הנמנה עם ארגון טרור" היא הגדרה מעגלית שאינה כוללת הגדרה של מי הוא חבר בארגון טרור, ולמעשה אינה מוסיפה דבר. לעומת זאת, מן ההגדרות המגיעות אחרי הגדרת הבסיס, ניתן להסיק כי יש לקרוא את הגדרת הבסיס כפשוטה, דהיינו כמתייחסת למקרה שאין ספק כי הנאשם חבר בארגון הטרור. לשיטת ההגנה, הדוגמאות המגיעות אחרי הגדרת הבסיס נועדו להרחיב את הגדרת הבסיס או לסלק ספיקות, כאשר הדוגמא הראשונה היא: "מי שנוטל חלק פעיל בפעילות של ארגון טרור או פועל כנציג או כשלוח מטעם ארגון טרור". מכאן, ומהעובדה שהמחוקק טרח להבהיר כי מי שנוטל חלק פעיל בפעילות ארגון הטרור, או פועל כנציג או שלוח של ארגון טרור, הינו חבר בארגון טרור - נלמד כי המחוקק בקש לפזר ספקות שעלולים היו להתעורר מכוח הגדרת הבסיס, "שמא יטעה ביהמ"ש ולא יגדיר כחבר בארגון טרור מי שמבצע פעולות מובהקות של ארגון הטרור ואף פועל כנציג או שלוח שלו".
לשיטתה, משטרח המחוקק וציין במפורש פעולות מובהקות של ארגון טרור והוסיף אותן להגדרת הבסיס - אין עוד מקום להשערה כי הגדרת הבסיס כוללת גם 'בַּיְעָה' הנאמרת לחלל העולם, שהרי היא ואמירתה, פחות מובהקת בהרבה מ"מי שנוטל חלק פעיל בפעילות של ארגון טרור", שלגביו טרח המחוקק וציין אותו במפורש - שמא יטען כי גם מי שנוטל חלק פעיל בפעולות ארגון הטרור אינו חבר בארגון טרור.
ההגנה טענה כי מהחוק, משתיקתו ומדיבורו נלמד כי "בַּיְעָה" או כל הבעת הסכמה להצטרף לארגון טרור - שאינה נאמרת בפני חבר בארגון טרור, נציג או שלוח של ארגון טרור, אינה עולה ברשתה של הגדרת "חבר בארגון טרור" על פי החוק למאבק בטרור, שהרי אילו הצהרה כללית הייתה מספיקה, לא היה צורך להרחיב את ההגדרה להצהרה בפני "נציג".
ההגנה הפנתה לדוגמא השנייה בהגדרה וטענה כי זו הכוללת מצב לפיו נאשם מביע הסכמה להצטרף לארגון טרור בפני מי שהציג את עצמו כחבר ארגון, קרובה לענייננו, ולא בכדי מצא לנכון המחוקק להרחיב בזהותו של מי שבפניו הציג המצהיר הסכמתו להצטרף לארגון טרור, שכן בכך הוא יוצר את החזקה לפיה מי שהציג עצמו כחבר אכן נמנה עם הארגון; אלא שבחזקה זו יצר המחוקק סדק: אם עורר הנאשם ספק סביר שבר-שיחו לא היה חבר בארגון, יפעל הספק לטובתו ולא יוכרז כחבר בארגון טרור. מכאן, לשיטת ההגנה, ניתן ללמוד כי אדם המבטא את הסכמתו להצטרף לארגון טרור בד' אמותיו, לחלל העולם, ולא לאוזנו של מי שהציג עצמו כחבר בארגון טרור - איננו "זוכה", בתואר חבר בארגון טרור. שאם לא כן, עצם האמירה המבטאת הסכמה הופכת אותו לחבר בארגון טרור, וישאל השואל, מה איפה הצורך בחזקה שאם נאמרו הדברים בפני מי שהציג עצמו כחבר - חזקה שהוא חבר? ומה הצורך בסדק שבחזקה, דהיינו שאם עורר הנאשם ספק סביר כי בר-שיחו לא היה חבר בארגון טרור, למרות שהכריז על עצמו ככזה - יפעל הספק לטובתו ויוסר ממנו התואר "חבר בארגון טרור"?