בוסקילה ציין כי הגיע לנאשם לאחר שראה פרסום בפייסבוק וכן צפה בדף הנחיתה (פ' 26.2.2023 עמ' 262, ש' 36; עמ' 266, ש' 28-19; עמ' 267, ש' 7-1; ת/76, עמ' 5). העד ציין כי מצגים לגבי הסיכון הנמוך השפיעו על החלטתו להשקיע ברמה "גבוהה יחסית", כמו כן הושפע מהמצג לגבי התשואה של 25% (פ' 26.2.2023 עמ' 269, ש' 12; עמ' 268, ש' 4).
- מעבר לעדויות הלקוחות המלמדות על קיומו של קשר סיבתי, הפער הניכר בין המצגים המוטעים לבין האמת, מחזק את המסקנה כי ללא המצגים, הסכמתם של הלקוחות לא הייתה ניתנת. מדוע שאנשים מן השורה יתנו את מבטחם בנאשם שבינם לבינו אין כל קשר ואליו התוודעו רק מהפרסומים? מטרת הלקוחות הייתה ברורה - להשיא רווחים. מה שהניע את הלקוחות הוא הצפייה לרווח ולולא הבנתם כי ההשקעה באמצעות הנאשם תקדם את הצפייה האמורה, לא היו מסכנים את כספם ומשקיעים בפלטפורמה שלא הייתה מוכרת להם, ואשר הנאשם הביא אותה לידיעתם.
- הנאשם עטף את הציפייה לרווח במצגים על ניסיון ומומחיות וכן במעטפת של פעילות חוקית, בכך שלא גילה להם כי הוא פועל ללא רישיון כדין. אך טבעי הוא כי חלק מן הלקוחות ישימו דגש יותר על אלמנט הניסיון והמומחיות ופחות על שאלת החוקיות, חלק ישים דגש יותר על חוקיות הפעילות וחלק מהם יתן את דעתו על כלל האלמנטים. משרעת זו של אפשרויות מוצאת ביטוי בדברי הלקוחות כפי שהבאנו לעיל. מכל מקום, הראיות מלמדות כי אלמלא המצגים שהנאשם הציג, הלקוחות לא היו פותחים חשבון, לא היו מפקידים כספים בחשבון ומאפשרים לנאשם לבצע בו פעילות. מכאן, שיש לדחות את טענת הנאשם כי הלקוחות לא הסתמכו על המצגים בדבר המצגים האקדמיים משום שאף לקוח לא ביקש לראות תעודה או אישורים.
- המסקנה מן האמור היא כי המצגים היוו לכל הפחות הסיבה היעילה שגרמה ללקוחות לתת את הסכמתם לניהול החשבון על ידי הנאשם; יותר מכך, ללא המצגים הסכמתם לא הייתה ניתנת כלל.
- נכון אני לקבל את טענת הנאשם שהועלתה בתשובה לאישום, כי ייתכן ואם הנאשם היה מגלה ללקוחות כי הוא אמור לזכות בסכום של 100 דולר ארה"ב בגין גיוס כל משקיע, הדבר לא היה מניא אותם מלהשקיע. אך אין בכך כדי לשנות מהתוצאה. המאשימה לא מייחסת את הסתרת טובת ההנאה לה זכה הנאשם מפפרסטון כחלק מהמצגים שלטענתה הובילו לקבלת "הדבר". המצגים אשר הנאשם הציג היו כאמור במגוון נושאים אחרים.
- לבסוף, אינני סבור כי יש בשאלון אותו מילא כל לקוח או באותו מסמך סיכונים Disclaimer או באזהרות של הזירה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו של הנאשם לבין קבלת הדבר. מצגיו של הנאשם לא היו בגדר מחדל (ואין בכך כדי לומר שמחדל אינו בבחינת מצג בנסיבות המתאימות). כפי שהובהר, הנאשם הציג מצגים אקטיביים לגבי ידע, מומחיות וניסיון שיש בהם כדי להביא תשואות גבוהות ואף קבועות, באמצעות השימוש ברובוט, שאינם קשורים בהכרח למה שהזירה מציעה. ביטוי מובהק לכך ניתן למצוא בדבריו של הנאשם לאחד הלקוחות בהם התרברב ואמר כי "הם שינו את המבחן אחרי שפרסמתי את הסרטון" (בו מענה לשאלות שבשאלות ת/14), וכי "הם [פפרסטון] גאונים ואנחנו תחמנים" (ת/130, עמ' 120).
סיכום
- הראיות המונחות לפניי מלמדות על כך שהתקיימו היסודות העובדתיים הנדרשים להרשעת הנאשם בעבירה של קבלת דבר במרמה. כמו כן, התקיים גם היסוד הנפשי הנדרש. הנאשם היה מודע ליסודות העובדתיים של העבירה, ובכלל זה כי המצגים שהוצגו על ידו לא משקפים את המציאות. מצגי הניסיון והמומחיות לא תלויים בגורם חיצוני כלשהו אלא הם נוגעים לנאשם עצמו, ולכן הוא ידע כי המצגים לגבי ניסיונו ומומחיותו אינם נכונים כלל. גם העובדה כי לנאשם אין רישיון לעסוק בניהול השקעות היא עובדה הידועה לו היטב ואף יותר מכל אדם אחר (ועל כך בהרחבה בהמשך), וכך הדברים גם ביחס לעובדה כי פעילותו הייתה בניגוד לחוק. זאת במישור ההכרתי.
- אשר לרכיב החפצי - כידוע, לצורך התגבשות העבירה, אין בהכרח צורך בהוכחת כוונה במובן של רצון בקרות ההתרחשות, ודי ב"הלך נפש של 'ידיעה' שאותה טענה אינה אמת, או הלך נפש של 'אי אמון' באמיתות הטענה" (קדמי-פלילי; וראו גם עניין בנק לאומי, עמ' 22). במקרה שלפנינו, מן הראיות ניתן להסיק בבירור כי לנאשם היה רצון ברור בהשגת הסכמתם של הלקוחות לפתוח חשבונות עבורם ולנהל את החשבונות. פעולות השיווק שנעשו באמצעות מצגים שאינם אמת נועדו וכוונו להשגת התוצאה האמורה, כלומר כי הלקוחות ישימו את מבטחם בו ויאפשרו לו לסחור בחשבונותיהם. לאמיתו של דבר, זו הייתה המטרה העיקריות של המערך שהקים הנאשם.
- חלק מן הלקוחות (קהת וקובץ') ציינו בעדותם כי הם סבורים שלא הייתה לנאשם "כוונת זדון" (פ' 26.2.2023 עמ' 230, ש' 17 ואילך; עמ' 232, ש' 18-6) וכך גם טען הנאשם עצמו בסיכומיו. הטענה מכוונת לכך שהנאשם לא רצה לגרום להפסד של הלקוחות. ואכן, מקובלת עליי הטענה העובדתית כי הנאשם לא חפץ בהפסד הלקוחות. להיפך, רצונו היה שהמשקיעים ישיגו תשואה ואף תשואה גבוהה על השקעתם, שכן הצלחת ההשקעה היא גם הצלחתו. אולם לדברים הללו אין נפקות לשאלת התקיימות יסודות העבירה. ראשית, היסוד החפצי הנדרש הוא המודעות לאפשרות להשגת התוצאה, והתוצאה היא - הסכמת הלקוחות להשקיע בפפרסטון ולא תוצאה של רווח או הפסד ללקוח. נזכיר כי זה "הדבר" שיוחס לנאשם בכתב האישום. שנית, הגם שהנאשם לא רצה בהפסד הלקוחות ואך ייחל לכך שירוויחו, מן הראיות ניתן ללמוד כי הוא צפה ברמת ודאות גבוהה, כי המשקיעים עלולים להפסיד את ההשקעה, ודי אם נפנה לכך שהוא עצמו הפסיד ממון רב בהשקעות שביצע באמצעות הרובוט. בנסיבות המקרה ניתן להידרש לכלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין; זאת משום שניכר שהנאשם צפה את התרחשות התוצאה, כאפשרות קרובה לוודאי, גם אם ייחל להתרחשות תוצאה הפוכה (ראו גם רשות ערעור פלילי 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729 (2001); ערעור פלילי 8721/04 אוחנה נ' מדינת ישראל (17.6.2007); ערעור פלילי 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011); ערעור פלילי 150/88 לושי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 650 (1988)).
- היקף הפעילות וההפסדים שנגרמו. באישום הראשון צוין כי הנאשם "פנה ללקוחות פוטנציאליים רבים", אולם באשר לעבירות המרמה עצמן, נטען כי הנאשם קיבל במרמה את הסכמתם של "לכל הפחות" תשעה לקוחות לביצוע מסחר שהפקידו בזירת הסוחר; ובגריעת אחד הלקוחות שלא העיד, המדובר בשמונה.
בסעיף 15 לכתב האישום נטען כי סך הכספים שהושקעו על ידי הלקוחות עמד על כ-135,000 דולר ארה"ב, שהם כ-435,000 ₪.