הנה כי כן, תשובות הנאשם שכוללות גם סתירות, כוללות אמירה כי חשב שמקליטים, אם כי לטענתו היה בטוח שזה ישאר באותו חדר. אין כל בסיס לטענה זו בדבר ההנחה שלו.
מעדותו של ע.ת. 13 עולה כי אחרי שהחליף את דיסק החקירה, הנאשם פונה אליו ומבקש לתקן כמה דברים שנכתבו במסגרת ת/163, ולאחר התיקון והחתימה המחודשת, הנאשם פונה אל החוקר ואומר לו (מזכרונו של החוקר) "וואלה תרשום מזכר או לא תרשום, אני רוצה להגיד לך משהו", ובשלב הזה החוקר הבין כי יש לנאשם בעיה עם הקלדה של החקירה, ובשלב זה החוקר החליט להמשיך בתשאול בעל-פה. [פר' עמ' 64 שו' 10-17]
מעיון בת/172ב' עולה כי הנאשם אכן אומר לחוקר "וואלה אני מנסה להגיד לך משהו בקשר לחקירה אולי תכתוב מזכר אולי לא תכתוב ואחר כך תוסיף אותו משתתף בחקירה" (ת/172ב' עמ' 2 שו' 24-26)
מכל האמור לעיל אין כל מקום לטענתו של הנאשם כי לא ידע שהחקירה שהתנהלה במסגרת ת/172 היא חלק ישיר מהליך חקירה פורמאלי.
הדברים שנאמרו שם על ידו, לרבות הודאות, קבילים.
טענה להטעייה ופיתוי
- מטעם ההגנה נטען כי אמרותיו של הנאשם נגבו ממנו תוך הטעייה ופיתויו מטעם החוקרים ועל כן אין לקבל את האמרות הללו כקבילות.
אין לקבל טענה זו. עיון בדיסק החקירה ת/172 מביא למסקנה השוללת זאת מכל וכל.
הנאשם הוא המוביל של מהלך החקירה , הוא זה שיוזם את קו החקירה, הוא זה "שמתפעל" את החוקרים ואומר להם איזה כיוונים לבדוק ואילו בדיקות עליהם לעשות (בעיקר בנושא של הקלה בעונשו תמורת האמל"ח), הוא זה שמנסה לצמצם את חלקו בפרשה ובעשותו כן "מנדב" מידע רב על חלקו של כל אחד מהמעורבים לרבות הקצין שאדי ובנו עדי, ואין בשום שלב בהליך הטעיה או פיתוי מטעם החוקרים.
מעיון בת/172ב עולה כי הנאשם הוא זה שפונה לחוקר ואומר לו שהוא רוצה להגיד משהו בקשר לחקירה (עמ' 2 שו' 24-5), הנאשם אומר שיש "סיפור יותר מזה" (עמ' 2 שו' 37), הנאשם הוא זה שמעלה לראשונה את הנושא של הסדר תמורת הקלה בעונש (עמ' 3 שו' 2-15), הנאשם אומר לחוקר כי אם "רוצים להתקדם" אז הם יכולים ואם לא אז המצב "תקוע" (עמ' 6 שו' 24-26) והוא מפרט אודות פשרה שהושגה ביחד עם עורך-דינו (עמ' 7 שו' 1-10) והנאשם ממשיך וממשיך להוביל את החקירה ואת השיח עם החוקר, גם בשלב בו מצטרפת ע.ת. 24 , ואין בכל שלב בחקירה הטעיה או פיתוי. טענה זו טוב היה לו לא נשמעה.
בהקשר לכך, ולאפשרויות ניהול חקירה, אפנה, למעלה מן הצורך, לערעור פלילי 7758/04 בדר עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (19.7.2007) [לעיל], הגם שבעניננו מדובר בנסיבות אחרות לחלוטין, אולם אני מוצא זאת מקל וחומר לענייננו :