ובהמשך חקירתו העיד כי אינו זוכר כי אמר שיש לו "דברים אסורים" באוטו :
"ש. אני מפנה לעמ' 56 שו' 35, אתה אומר שנקלעת לסיטואציה פשוט לא יאומן, אין מטרה (עמ' 57 שו' 1, 2), שואלת אם היו עוד דברים, אתה אומר היה טיל גדול יותר, שו' 23, היא אומרת לך יעני היה אצלך אמנה, עמ' 59 שו' 3, אמנה זה פיקדון בעברית?
ת. יכול להיות.
...
ש. היא שואלת אותך מה הדברים שאתה ראית שם, אתה מתחמק אומר לה צינורות, וכו' וחוזר, בסופו של דבר אתה אומר לה חלק בבד וחלק בארגזים, בסופו של דבר אתה אומר שהבנת שזה דברים אסורים, אמרת לה את זה שהבנת שיש לך באוטו דברים אסורים?
ת. לא זוכר".
(פרו' מיום 8.5.17 עמ' 332 שו' 10-15, שו' 29-32).
הדברים האמורים לעיל ובפרט תשובתו החיובית של הנאשם על כי הוא בא עם רכבו והם העמיס, מהווים הודאה ברורה בנוכחותו, בקבלתו לרכבו את האמל"ח הגנוב, ומהווים ראיה לידיעתו אודות אשר הועבר לרכבו.
זאת ועוד, לקראת תום החקירה ת/172 (שאורכה כארבע שעות - 3:59:21), הנאשם אומר את הדברים הבאים:
"...אני יודע מה כל אחד עשה נכון..." (ת/172ב' עמ' 123 שו' 21).
אם לא די באמור לעיל, הרי שלאחר מכן, דקות לפני סיום החקירה, לאחר שהחוקרת אומרת לנאשם על החשש ממה יקרה עם התחמושת "אני רק מקווה שכלום לא יקרה עם הטילים האלה מאוד מקווה גם בשבילך וגם בשבילי בשביל שנינו" (ת/172ב' עמ' 127 שו' 7-9) ומתנהל שיח בהקשר זה, והנאשם אף מדבר כי מה שיעשה יעשה מול עורך הדין שלו, ואף הוצע לו שידבר עם עורך הדין שלו שאף יגיע למקום החקירה (ת/172 עמ' 128 שו' 30-38), כאשר ברור שההקשר הינו ביחס לבקשת הנאשם לקיים מו"מ על השבת האמל"ח כנגד הקלה, אזי אומר הנאשם את הדברים הבאים :
"אמרתי לך אני בשביל הפחד האימה שהדברים את יודעת שריפה לא שריפה מכות וזה...מישהו נופל משהו עף" (ת/172ב' שו' 26-29).
הנאשם משתף את החוקרת שגם הוא עצמו חושש אם יקרה משהו, שריפה, או אירוע אחר. ברור שחשש זה שמביע הנאשם הינו ממשהו שיכול ויקרה לאמל"ח, בהמשך לדברים של החוקרת.
אמירה זו מצביעה בבירור כי מדובר במי שמחזיק באמל"ח, יודע היכן הוא נמצא, וחושש שיקרה משהו לאמל"ח.
היעדר הגיון טענת הנאשם על כי אמירותיו שהוא יודע פרטים הינן בגדר מצג שווא
- הנאשם טוען כי לא ידע מאומה על האמל"ח ורק יצר מצג שווא ביחס לכך.
טענה זו בעייתית, שכן אם כך הוא, מדוע הוא מבקש לחזור ולקיים מו"מ להשבת האמל"ח, הכיצד יכול הוא להשיבו אם אינו יודע עליו מאומה.