[...]
על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה." (ההדגשות הוספו)
- לאור הקביעות לעיל כי לא נעשו מעשי זיוף או תרמית, והואיל ונמצא כי החברה הפרה את מחויבויותיה לדווח דיווחי אמת בתקופה שבה עמד הסכם הרישיון בתוקפו, מצאתי לקבוע כי לא הוכח לפניי במידה הנדרשת כי על מר ג'ינלי ומר רוזן רובץ אשם אישי סובייקטיבי באופן שיש בו להצדיק הטלת אחריות אישית בגין הפרת הסכם הרישיון על ידי דון ג'ילי בתקופה שבה הסכם הרישיון עמד בתוקף, קרי עד סוף שנת 2015. על כן, מצאתי לדחות את הטענה לאחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3 להפרת הסכם הרישיון.
- שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לעוולה הנזיקית של הפרת סימן המסחר, כפי שנדונה לעיל, בכל הנוגע לתקופה לאחר שהסכם הרישיון הסתיים באופן מוחלט בסוף שנת 2015 והנתבעים המשיכו לעשות שימוש בסימן המסחר בלא הסכם רישיון תקף.
- סעיף 54(א) לחוק החברות קובע כי "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".
בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, מח(5) 661, 697 (1994) (להלן: "עניין צוק אור") עמד בית המשפט העליון (מפי כב' הנשיא שמגר) כי "פעולתו העוולתית של האורגן מקימה אפוא אחריות אישית כפולה. ראשית, אחריות אישית של החברה. שנית, אחריות אישית של האורגן. ודוק: אין בכך שום סתירה לעקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (או כל תאגיד אחר). הוא שנאמר: החברה - לחוד, והאורגן - לחוד. לפיכך, פירעון החבות הנזיקית של החברה ייעשה אך ורק ממקורותיה של החברה. אין להיפרע מהאורגן את חבותה הנזיקית של החברה. הוא הדין באשר לחבות האורגן. חבותו היא אישית."
- עוד נקבע, שם, כי המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות. לכן, אם אורגן מורה לאדם לבצע עוולה, הרי שהוא יחוב בנזיקין. עצם העובדה כי חברה ביצעה עוולה אינה מנביעה אפוא את המסקנה כי מוטלת אחריות על אורגן. המבחן הוא אותו מבחן כללי של דיני הנזיקין [ראו: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, לה(4) 253, 256 (1981); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, נא(4) 769, 790 (1997); ע"א 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן, פס' 21-24 לפסק דינו של הש' מינץ (נבו 17.11.2020); ת"א (כלכלית ת"א) 62009-12-19 Springtide Ventures s.r.o נ' פוקס, פס' 214 (נבו 19.11.2025); ע"א 7721/22 ולטר נ' שטבהולץ, פס' 58 (נבו 24.12.2024); רע"א 19788-09-25 בן ישי נ' שמאי, פס' 10 (נבו 23.2.2026)].
- בעניין צוק אור (בעמ' 698-699) עמד הנשיא שמגר על ההבדל שבין אחריות אישית בנזיקין לבין אחריות אישית חוזית:
"הבחנה זו נובעת מאופייה של האחריות. האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני. הוא מוצא עצמו מול חברה. הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. [...] שונים הם פני הדברים ביצירת הקשר הנזיקי. קשר זה אינו רצוני. הנושה אינו רשאי לבור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה. נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית). לעומת זאת, הנושה הנזיקי אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. ודוק: אין בכך הצדקה להרמת מסך. יש בכך הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם - אישית - קיימו את יסודות האחריות בנזיקין." (ההדגשה הוספה).
- וביישום לענייננו. סבורני כי החל מנקודת הזמן שבה הסכם הרישיון בוטל והסתיים באופן מוחלט בסוף שנת 2015, כאמור לעיל, משתנה אופיין של התובעות מנושות חוזיות - רצוניות (נוכח קיומו של הסכם רישיון תקף), לנושות נזיקיות - שאינן רצוניות (נוכח העדרו של הסכם רישיון תקף). כפי שנקבע בעניין צוק אור, קשר נזיקי הוא אינו רצוני, כך שהנושה אינו רשאי לבחור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד, או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה.
- הבחנה זו, הנובעת מאופיה של האחריות, מחייבת את המסקנה, כפי שהובאה בעניין צוק אור, כי הנושה הנזיקי אינו צריך להיפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. אמנם, אין בכך הצדקה להרמת מסך, כאמור לעיל, אך יש בכך הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם - אישית - קיימו את יסודות האחריות בנזיקין.
- בנסיבות ענייננו, לאחר שהסכם הרישיון בוטל באופן מלא בסוף שנת 2015, ובין התובעת 2 ודון ג'ילי לא עמד עוד הסכם רישיון תקף המסדיר ביניהן את מערכת היחסים המסחרית, הרי שהיה על הנתבעים כולם לחדול מכל פעילות הכוללת בחובה שימוש בסימני המסחר של התובעות. כפי שפורט לעיל בהרחבה, בפני מר ג'ינלי ומר רוזן עמדו סימנים ברורים באשר לעמדת התובעות ודרישתן לחדול מהפצת ושיווק מוצרי המותג ללא רישיון כדין. יש לשוב ולהזכיר בנקודה זו אף את החלטת כב' השופט אלטוביה בהליך הקודם בבקשה לצו מניעה, מיום 11.2015, שם צוין (ע' 5 ש' 4-5) כי "טוב תעשה המשיבה [דון ג'ילי - מ.ע.א.]. אם תשקול את התנהלותה לגבי הזמנות עתידיות והספקתן במרווחים הזמנים שציין מנהלה [מר ג'ינלי - מ.ע.א.] בעדותו". אלא שכאמור, חרף אותות אזהרה אלו, פעילות ייבוא ומכירת מוצרי מותג התובעות המשיכה, מבלי הסכם רישיון תקף החל משנת 2016. על כן יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים כולם, ביחד ולחוד, בגין הפרת סימן המסחר של התובעות, החל משנת 2016.
הסעדים להן זכאיות התובעות
- בגין היקף הייבוא שלא דווח בתקופה שבה החוזה עמד בתוקפו, לרבות בתקופה שממועד כניסת הודעת הביטול לתוקף ועד לסיום הסכם הרישיון (עד סוף שנת 2015), זכאיות התובעות לפיצוי בשיעור 10% מה-FOB שלא דווח בהתאם להסכם הרישיון. על פי חוות הדעת המשלימה מטעם מומחה בית המשפט היקף היבוא בפועל בשנים 2011 עד 2015 עמד על הסך של 17,333,162 ש"ח. מסך זה יש להפחית את הדיווח החסר של שיעור ה-FOB אותו דיווחה דון ג'ילי, בסך של 4,353,624 ש"ח (כאמור בפס' 34, 35 ו-45 לחוות דעת מומחה התובעות שלא נסתרה). המשמעות היא כי דון ג'ילי לא דיווחה על היקף ייבוא בסך של 12,979,538 ש"ח. על כן עבור תקופה זו זכאיות התובעות מאת דון ג'ילי בלבד לפיצוי בשיעור של 10% מסכום זה בהתאם להסכם הרישיון, בסך 1,297,954 ש"ח.
- הייבוא העקיף: הואיל ונושא זה לא הועמד לבחינת מומחה בית המשפט ונבחן במסגרת חוות דעת המומחה מטעם התובעות בלבד, לא נסתר ולא נבדק כלל בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, אזי יש לקבל את האמור בחוות דעת התובעות לעניין היקף הייבוא העקיף ולהעמידו על הסכום של 3,107,596 ש"ח (עמ' 20 לחוו"ד מומחה התובעות). התובעות זכאיות מאת דון ג'ילי בלבד לפיצוי בשיעור של 10% מסכום זה בהתאם להסכם הרישיון, קרי: 310,760 ש"ח.
- בגין התקופה שלאחר סיום הסכם הרישיון, החל מחודש ינואר 2016, בה פעלו הנתבעים כולם ללא הסכם רישיון תקף, זכאיות התובעות להשבת הרווחים שניטלו מהן בגין הפרת סימן המסחר. על פי חישוב הרווח הגולמי לשנים 2016-2018 שבחוות דעת המשלימה של מומחה בית המשפט, שלא נסתר על ידי הנתבעים, ואשר היה מקובל על התובעות בסיכומיהן, שיעור זה עומד על הסך של 1,069,195 ש"ח. לסכום זה זכאיות התובעות מהנתבעים ביחד ולחוד.
- בגין הוצאות התביעה הקודמת מצאתי בנסיבות העניין והימשכות ההליך שלא בהכרח בעטיין של התובעות, בשים לב גם למידת מורכבותו של ההליך, להעמיד את זכאותן להוצאות בגין התביעה הקודמת על הסך של 100,000 ש"ח. לסכום זה זכאיות התובעות מהנתבעים ביחד ולחוד.
- כלל הסכומים ישולמו בתוך 60 ימים מהיום שאם לא כן יישאו ריבית שקלית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
סוף דבר
- התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.
- הנתבעים יישאו בשכר טרחת בא כוח התובעות בגין הליך זה בסך 250,000 ש"ח. בקביעת סכום זה נלקחו בחשבון מידת מורכבותו של ההליך, מספר הדיונים שהתקיימו, וגובה הסעד שנפסק לעומת גובה הסעד שנתבע. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט בגובה אגרת המשפט ששולמה על ידי התובעות, בתוספת ריבית שקלית כחוק מהיום שבו התובעות נשאו בכל תשלום בגין האגרה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, יישאו הנתבעים בתשלום חלקן של התובעות בשכר טרחת מומחה בית המשפט כפי שנשאו בהן, בתוספת ריבית שקלית כחוק ממועד תשלום שכר הטרחה ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תואיל לדוור העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.