ת. [...] אף אחד לא לקח אותנו בין הבתים. זה מרחק קצר ואני החזקתי את היד שלה.
ש. זה לא הגיוני כי המרחק בין הבתים הוא לפחות 200-300 מטר ויש עליה כדי להגיע אליה. לפי התיאור שלך שהיא לא יכלה ללכת איך יתכן שהלכתם את המרחק הזה.?
ת. העליה היא לא קשה. עליה קלה.
ש. נכון שהבית של [אדם פלוני] גרים של ש' ובעלה שנמצאים פה בחוץ הם גרים שם נכון?
ת. כן.
ש. ויכול להיות ש-ש' לקחה אותם באוטו אל השיח'
ת. לא. הלכנו ברגל לבד.
ש. את יודעת ש[המנוחה] היו לה בעיות ברגליים נכון?
ת. נכון. רגליים ידיים והכל. בכל כולה.
ש. אז אם זה המצב שהיא בקושי עומדת על רגליה אז לא סביר שהיא תלך 200-300 מטר בעליה. גם את לא צעירה.
ת. [...] לשאלת ביהמ"ש האם המרחק בין הבית של [אדם פלוני] שם חניתם ועד בית השיח זה כמו איפה שאת יושבת בדוכן העדים ועד קיר שמאחורי השופטת אני משיבה שזה קצת יותר. לא יודעת כמה יותר.
ש. מי לקח אותכם בחזרה... אני מכיר את המקום באופן אישי. ואולי אתייחס לכך בהמשך.
מי לקח אותכם בחזרה אחרי שסיימתם עם השיח'?
ת. עברה שכנה בדרך ושאלה אם אנחנו רוצות לחזור לבית ואמרנו שאנו רוצות לבקר את ש' ואז להחזיר אותה לשם. השכנה שאלה אם רוצים ללכת הביתה והם ענו שרוצים לבקר את ש' עברנו את הכביש ונכנסנו אף אחד לא לקח אותנו.
ש. כלומר מן השיח לש' הלכתם עם אותה שכנה או ברגל?
ת. ברגל. זה ירידה קלה.
ש. שהלכתם לש' האם סיפרתם שהייתם אצל השיח' ועשיתם צוואה.
ת. לא.
ש. המנוחה לא סיפרה לה.?
ת. המנוחה אמרה לה שהיינו באיזה מקום ולא פירטה" (פרוט' 30.3.23, ע' 28, ש' 33).
- עדות זו מתיישבת עם עדותה של המבקשת מס' 1, בזו הלשון:
"ש. באותו יום שאמא שלך עשתה את הצוואה אצל אלמוני, פגשת אותה?
ת. יכול להיות שכן, אבל היא לא אמרה לי כלום. אבל אני תמיד מלווה אותה. היא לא אמרה לי כלום.
ש. איך ידעת שזה אותו יום שפגשת אותה?
ת. [...] כי אתה שאלת אותי... בטוח ראיתי אותה באותו יום.
ש. איך ידעת שזה אותו יום?
ת. מאז החתונה של [הבן] ב- 7/2014 אני ואחותי ז' תמיד ביקרנו אצל אמא שלי, כנראה זה אחד מהימים. אבל אני לא יודעת אם זה היה ביום שנחתמה הצוואה.
ש. את ראית את האמא שלך לפני שהיא הלכה לשיח או אחרי שהיא חזרה מהשיח?
ת. אני לא יודעת מתי היא הלכה או חזרה, לא יודעת אפילו שהיא הלכה. היא לא אמרה לנו בכלל. לא דיברה בכלל על הצוואה.