ש. למה היא הגיעה לבית שלך לפני שהיא הלכה לשיח אלמוני?
ת. אני לא יודעת על היום הזה בכלל, לא ידעתי שהיא הלכה לשיח ]אלמוני], היא לא אמרה.
ש. מה המרחק של הבית שלך בין הבית של השיח חסין?
ת. אני לא יודעת מה המרחק, אבל אין מרחק, באותה שכונה.
ש. כמה קרוב?
ת. אני לא יודעת להעריך במטרים. בערך שלוש מאות מטר" (פרוט' 29.5.23, ע' 18, ש' 34).
- בענייננו מצאתי את עדותן של העדה ושל המבקשת מס' 1 מפורטות, עקביות ומהימנות ואיני מוצאת סיבה לפקפק בעדותן. אף על פי כן מוכנה אני להניח, לטובת הבן ומבלי לקבוע ממצא בהקשר זה, כי המבקשת מס' 1 אכן הסיעה את המנוחה ואת העדה עד פתח ביתו של השייח ממש. לא היה בכך כדי לסייע לבן.
- טענת הבן למעורבות המבקשת מס' 1 מתייחסת להסעתה לביתו של השייח ותו לא, ואף אם נכונה הטענה, אין בכך משום מעורבות המביאה לבטלות הצוואה. כאמור לעיל, על המעורבות לרדת לשורשו של עניין עד כדי שלילת רצונה של המנוחה. לא נטען כי המבקשת מס' 1 היתה מעורבת בפניה אל השייח או בתוכנה של הצוואה באופן כלשהו. הפסיקה עקבית בעמדתה כי בהסעתה של המנוחה כשלעצמה אין משום מעורבות והיא אינה מגיעה לרף החומרה הנדרש להתקיימות עילה זו. כך מפי בית המשפט העליון:
"נפסק כי העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך-הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ביניש בע"א 2500/93 הנ"ל)" (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, לעיל, סעיף 15 לפסק הדין).
- למעלה מן הצורך, גם מעורבות ישירה יותר כגון יצירת קשר מצד הנהנה עם עורך הדין ונשיאה בשכר הטרחה, אינה מהווה בהכרח נטילת חלק בעריכת הצוואה (ע"א 760/86 גורי רוזן נ' לידיה שולמן, פ"ד מג(3) 586).
- מצאתי אפוא כי הבנות הוכיחו, כאמור, כי לא ידעו על עשיית הצוואה המאוחרת אלא לאחר פטירת המנוחה, וכי עילה זו לא יכולה לעמוד, ושוכנעתי עוד מעדות המבקשת והעדה לצוואה כי דין הטענה להדחות גם לגופה. גם אם היה מוכח בפניי כי המבקשת הסיעה את המנוחה אל בית השייח, לא היה בכך להוות מעורבות בעריכת הצוואה. מטעמים אלה אני דוחה את טענת הבן למעורבות בעריכת הצוואה, אף לגופו של עניין ובמידה והיתה מוכחת.
הפגם הצורני - נוכחות שני עדים
- כל האמור עד כה מבסס את קביעתי כי יש לדחות את טענות הבן ביחס להתקיימות עילות הבטלות השונות מפאת פגמים ברצון המנוחה, והן את טענתו לזיוף חתימתה של המנוחה, ואין מקום לביטול הצוואה מתוקף עילות אלה. להלן אתייחס לטענת הבן כי בצוואה המאוחרת נפל פגם צורני שאינו בר-תיקון מקום בו הצוואה נעדרת חתימת ידה של העדה לצוואה. לטענת הבן, במישור המהותי אין בפניי צוואה בפניי עדים ודרישות חוק הירושה אינן מתקיימות.
- הצוואה המאוחרת, בה המנוחה הקנתה את דירתה לכאורה לבנות, נערכה על ידי השיח הנכבד אלמוני, ונכתבה בכתב ידו. על הצוואה מופיעה חתימת המנוחה וחתימתו של השיח הנכבד אלמוני, אך לא חתימתה של העדה לצוואה. בטרם אדון בטענות הבן, אניח את המסגרת המשפטית לדיון.
- צוואה בעדים מוסדרת בסעיף 20 לחוק הירושה, בזו הלשון:
"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".
- אין לטעות אפוא בדרישת החוק כי תנאי לתוקפה של הצוואה הוא כי על העדים שניהם לחתום על הצוואה, וזאת כאישור לכך שהמנוח הצהיר בפניהם כי זוהי צוואתו. אך אין בכך סוף פסוק, הואיל וסעיף 25 לחוק הירושה מקנה לבית המשפט שיקול דעת לקיים צוואה שנפל בה פגם או חוסר, ככל שמתקיימים בה "מרכיבי היסוד", וככל שבית המשפט השתכנע כי המנוח חתם על הצוואה מרצונו החופשי. כך לשון סעיף 25(א) לחוק הירושה:
"התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור".