ת. אני קראתי וליוותי אותה כששמה בארון ונתנה לי עותק ואמרה לי שאמסור לבנות שלה אחרי שאני אמות.
ש. מתי היא קראה הפעם הראשונה את הצוואה של המנוחה.
ת. ביום שחזרנו הביתה מן השיח' ומהביקור אצל ש'. באותו יום גם ישנתי אצלה.
ש. את קראת את הצוואה אחרי שחזרת מן השיח'?
ת. יום למחרת" (שם, ע' 29, ש' 29).
- אציין כי עדות זו מתיישבת עם עדותן של הבנות, כי לא ידעו על קיומה של הצוואה המאוחרת, וכי התוודעו אליה לראשונה לאחר פטירת המנוחה ולאחר שהעדה מסרה אותה בידיהן (ר' עדות הבת ז', פרוט' 29.3.23, ע' 31, ש' 28; ועדות הבת ל': "אניסה אמרה לנו אחרי ההלוויה שיש צוואה. אולי שלושה ימים אחרי שאמא נפטרה" (שם, ע' 40, ש' 22).
- אין אפוא ספק בעיני כי בענייננו מתקיימת דרישת סעיף 25 לחוק, כי המנוחה הביאה את הצוואה בפני העדה, שידעה כאמור מראש כי המסמך המדובר הוא צוואה, ואף עינה בו לאחר מעשה ולמדה באופן ישיר מן המנוחה כי זוהי צוואתה. בשים לב לכך ששוכנעתי כי המנוחה ערכה את הצוואה מרצונה החופשי והאמיתי, אני מוצאת כי פתוחה הדרך לעשות שימוש בסעיף 25 ולקבוע כי מתקיימים רכיבי היסוד של הצוואה - קיומו של מצווה, קיומו של כתב, והבאת הצוואה בפניי העדים.
הצוואה המוקדמת
- מקום בו נדחו הטענות כלפי תוקף הצוואה המאוחרת, וזו עומדת בתוקפה, הרי שהיא סותרת ומבטלת את הצוואה המוקדמת מתוקף 36(ב), אף אם לא נפל רבב בצוואה המוקדמת והיא מקיימת את כל תנאי הדין לשם קיומה. אף על פי כן ולמען שלמות ההכרעה, אדון אף בעניינה ואבסס את מסקנתי.
- הצוואה המוקדמת אינה סובלת מפגם צורני, והדבר אף לא נטען. הנטל להוכיח כי נפל בה רבב מונח על כתפי המבקשות. על הצוואה חתמו מלבד המנוחה אף השייח פלוני - עורך הצוואה - והן שני עדים, מר פ"ב ומר ס"ב. מלכתחילה הבנות לא העלו טענה כי נפל פגם בצוואה המוקדמת, בכושרה של המנוחה לצוות או ברצונה החופשי, ובפיהן עלתה טענה אחת בלבד - כי הצוואה המוקדמת בוטלה עם עשיית הצוואה המאוחרת מתוקף סעיף 36(ב) לחוק הירושה, בהיות הצוואה המאוחרת סותרת את קודמתה. סעיף 36(ב) מורנו כדלקמן:
"צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת".
- מצאתי כי הצוואה המאוחרת אכן סותרת את הצוואה המוקדמת מבחינת תוכנה וכי דרישות סעיף 36(ב) מתקיימות. לבד מטענה זו אפוא, לא העלו הבנות כל טענה אחרת כלפי הצוואה כאמור (ר' 56-54 לתצהיר הבנות וס' 137-125 לסיכומי הבנות). הבן מצדו לא העמיד טענות נגד התקיימות תנאי סעיף 36(ב).
- שוכנעתי כי לא נפל רבב בצוואה המוקדמת, אשר כשלעצמה אינה מעוררת כל קושי. נקבע כי המנוחה הבינה את טיבה של הצוואה המאוחרת, שנערכה שלושה שבועות לאחר מכן, ואין אינדיקציה כי בעת עריכת הצוואה המוקדמת נפל פגם בהבנתה של המנוחה. שוכנעתי עוד כי הבן לא ידע על קיומה של הצוואה המוקדמת ואין מקום לייחס לו השפעה בלתי הוגנת או מעורבות בעריכתה (ר' עדות הבן, תמליל 27.5.24, ע' 10, ש' 3; והן עדות השייח פלוני על פניית הבן אליו לאחר פטירת המנוחה (תמליל 16.5.24, ע' 6, ש' 16). התחזקתי בדעתי נוכח עדותו של השייח פלוני, אשר תיאר בפירוט את הנסיבות שקדמו לעריכת הצוואה, את הפניה אליו לשם עריכת הצוואה ואת מעמד חתימת הצוואה (תמליל 16.5.24, ע' 2, ש' 2 ואילך). שוכנעתי עוד מעדותו כי הוא הקריא למנוחה את הצוואה וכי המנוחה הבינה את הוראות הצוואה היטב (שם, ע' 7, ש' 34). התרשמתי לחיוב גם מעדות העד לצוואה, מר ס"פ, כי לא השתקף בעיניו רבב בכושרה של המנוחה לצוות באופן חופשי (שם, ע' 12, ש' 9).
- יוצא אפוא כי לא הוכחה (ואף לא נטענה) כל עילת בטלות ביחס לצוואה המוקדמת, ואם היתה עומדת לבדה, לא היתה כל מניעה לתת צו לקיומה. אלא שלא זה מצב הדברים בענייננו בהינתן כי הצוואה המאוחרת עומדת בתוקפה. מצאתי כי שתי הצוואות סותרות זו את זו, למצער בהוראתן העיקרית ביחס לדירת המנוחה ובמהותה, וכי מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 36(ב) לבטלות הצוואה המוקדמת מכללא.
- כזכור הצוואה המוקדמת מקנה לבן את דירת המנוחה ואילו לבנות מקנה הצוואה רק זכות מגורים ככל ומי מהן תתגרש. מנגד, הצוואה המאוחרת מקנה את הדירה בחלקים שווים לבנות ואילו לבן היא מקנה את "חלקת המקרקעין השייכת לאותה דירה" - תהא הכוונה אשר תהא וככל שאבחנה זו בין המקרקעין לבין הדירה אפשרית. מבלי לגרוע מן הדברים, אביא מדברי המלומד ש' שילה שעמד על ביטול מכללא של צוואה מוקדמת ועל איתור הסתירה ההכרחית בין שתי הצוואות:
"דומה שאין לפרש את סעיף 36(ב) בצורה דווקנית על ידי השוואה מדוקדקת של הוראות שתי הצוואות, ולקבוע תמיד שאם אין חפיפה מלאה בנוגע לדרך חלוקת הנכסים, יש להשאיר בעינה את ההוראה בצוואה הראשונה שאינה סותרת הוראה של הצוואה המאוחרת. מסתבר שאם עולה מתוכן הצוואה האחרונה שבדעת המוריש לעשות סידור כולל חדש לגמרי בנוגע להעברת רכושו לאחר מותו, יש לראות את הצוואה החדשה כמבטלת לגמרי את הצוואה הראשונה. וזאת אף אם פה ושם עולה שאפשר, טכנית, להשאיר הוראה זו או אחרת של הצוואה הראשונה בתוקפה, כי אין סתירה בין פרט מסויים שבצוואה הראשונה לאחרונה. במקרה כזה יש לראות את הצוואה הראשונה - כולה - כבטלה מכללא". (ש' שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965, נבו, ע' 322).
- נחה דעתי כי שתי הצוואות סותרת במהותן כאמור, וביחס להקניית דירת המנוחה הפוכות הן זו לזו. מכאן כי סעיף 36(ב) מתקיים בענייננו והצוואה הראשונה, בטלה.
סיכום
- בצוואה המאוחרת נפל פגם צורני, משאינה חתומה על ידי העדה לצוואה. פגם זה העביר את נטל השכוע אל שכמן של הבנות, שעמדו בנטל ועלה בידיהן להוכיח לשביעות רצוני כי המנוחה ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. עוד הוכיחו הבנות כי לא ידעו על עריכת הצוואה בזמן אמת ולא יכולות היו להשפיע בדרך זו או אחרת על המנוחה לערוך את צוואתה המאוחרת. כך גם לא יכולות היו להיות מעורבות בעריכת הצוואה.
- הדין מכיר בסמכותו של בית המשפט לקיים את הצוואה אף בהינתן העדר חתימת העדה לצוואה, ומצאתי כי התנאים להפעלת סמכות זו מתקיימים. ראשית אין ספק בעיני שהמנוחה חתמה על הצוואה המאוחרת מרצונה החופשי, וכאמור, הבנות לא ידעו על עריכת הצוואה המאוחרת.
- לא אתעלם מן השאלות שמעוררת הצוואה המאוחרת וחלק מנסיבות עריכתה. כך ביחס לפער הזמנים הדחוק בין שתי הצוואות. יתכן שבנסיבות אחרות היה בכך לעורר חשד ביחס להשפעה או ניצול והיה מקום לתת משקל לפער הזמנים הקצר ולתהות בו לצד נסיבות אחרות שמעוררות ספק ביחס לרצונו החופשי של המצווה. אך אני מוצאת שלא כך בענייננו מקום שהבנות לא ידעו על עריכת הצוואה מראש ולא ניתן לייחס להן מעורבות כלשהי בעריכת הצוואה המאוחרת. את פער הזמנים הדחוק יש לייחס למנוחה עצמה ולבחירותיה ולא לבנות. כשם שציינתי, המנוחה חזרה בה מרצונה להוריש את דירתה לבן, ומימשה את חירותה לעשות כן ולשנות את הצוואה תוך פרק זמן קצר, שאיני מוצאת שהוא בעל משקל בענייננו. גם העובדה שהמנוחה פנתה לשייח אחר לשם עריכת צוואה חדשה אינה מעוררת בעיני ספק ביחס לרצונה החופשי של המנוחה. אפשר רק לשער מדוע לא שבה המנוחה לשייח שערך את צוואתה המוקדמת, שמא חשה אי נעימות מהבקשה לשנות את הצוואה זמן קצר לאחר עריכתה, או שמא בקשה לשמור בחשאי את המעשה ושיתפה אך את חברתה הקרובה, העדה לצוואה. מצאתי כי פנייתה של המנוחה לשייח אחר היא פרי בחירתה האישית ואין לייחסה לאיש זולתה, והיא אינה מעוררת בענייננו כל חשד או ספק ביחס לרצונה החופשי.
- נכון עוד שבצוואה המאוחרת לא צויינו מספרי תעודת הזהות של המנוחה והבנות, אך בענייננו לא היה ספק ביחס לזהות המצווה ולזהות הנהנים באף אחת מן הצוואת. במאמר מוסגר יצוין כי שתי הצוואות גם יחד לוקות בתיאור המקרקעין וגבולות הנכסים השונים. קושי זה משותף לשתי הצוואות, הוא יכביד על מימוש כל אחת מן הצוואת ונפקותו תתברר בהליך הפש"ר, אך אין בו להשליך על רצונה השלם והחופשי של המנוחה כפי שמשתקף מן הצוואה המאוחרת.
- הקשיים הללו המנויים לעיל - פער הזמנים הקצר, הפניה לשייח אחר והפרטים החסרים בצוואה המאוחרת - אינם גורעים בנסיבות ענייננו ממידת השכנוע והעדר הספק שבעיני, כי הצוואה המאוחרת היא פרי רצונה החופשי של המנוחה.
- שוכנעתי עוד כי המנוחה "הביאה" את הצוואה בפניי העדה לצוואה. דרישה זו מתקיימת על בסיס ידיעתה של העדה מראש כי מטרת הביקור בבית השייח הוא לערוך צוואה תחת צוואה מוקדמת יותר, על בסיס נוכחות העדה לצוואה במעמד חתימת הצוואה, והן על בסיס מסירת הצוואה לידי העדה לצוואה לאחר מעשה.
- מצאתי עוד כי מתקיימים התנאים הנקובים בסעיף 36(ב) לחוק הירושה באופן ששתי הצוואות סותרות זו את זו וביחס לדירת המנוחה הפוכות הן זו לזו. מכאן כי הצוואה המאוחרת מבטלת את זו המוקדמת, ולפיכך יש לתת צו לקיומה.
סוף דבר
- על בסיס הנקוב בפסק הדין, אני קובעת כלדקמן:
- א. בקשת הבנות למתן צו קיום לצוואה המאוחרת מתקבלת ומתקבלת אף התנגדותן לצוואה המוקדמת.
- ב. הבנות רשאיות להגיש צו קיום צוואה לאישור בית המשפט.
- ג. התנגדות הבן לצוואה המאוחרת ובקשתו לקיום הצוואה המוקדמת - נדחות.
- ד. הבן ישלם לבנות הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ תוך 30 יום מהיום וממועד זה ועד למועד התשלום בפועל יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.
פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטי הצדדים ותיקוני הגהה.