הצוואה מיום 20.3.2016 - הצוואה המאוחרת
- הצוואה לכאורה מיום 20.3.16 (להלן - "הצוואה המאוחרת") בת עמוד אחד, כתובה בכתב-יד בשפה הערבית (תרגום הצוואה המאוחרת צורף לתצהיר הבנות, סומנה ת/2). הצוואה ערוכה כהצהרה מפי השיח הנכבד אלמוני המביא מדברי המנוחה אליו. לכאורה ציוותה המנוחה את דירתה בחלקים שווים לבנות, ואילו את חצר הבית או הדירה ציוותה לבן. בלשון תרגום הצוואה: "הנ"ל ציוותה בדירה בה היא מתגוררת שהינה ירושה מהמנוח בעלה [...] לארבע בנותיה [...] בחלקים שווים, בלי מכר או קניה למאן דהוא זולתן, והדירה הנ"ל מכילה חדר, מטבח ושירותים עם הרחבה שלפניה. ואילו חלקת המקרקעין השייכת לאותה דירה היא מצווה לבנה [...] בלבד".
- על הצוואה מופיעה חתימת המנוחה וחתימתו של השיח הנכבד אלמוני- אך אין חולק כי העדה לא חתמה על הצוואה.
טענות הבן - נגד הצוואה המאוחרת
- בהתנגדותו טען הבן כי הצוואה המאוחרת לא נערכה על ידי המנוחה והחתימה על גביה אינה חתימתה. לחילופין, וככל שזו צוואת המנוחה, הרי שנחתמה תחת לחץ וכפיה, פרי השפעה בלתי הוגנת וניצול מצבה הבריאותי והנפשי וחולשתה. בסיכומיו הוסיף הבן כי המנוחה היתה תלויה בבנות וכי הדבר עולה בין היתר מחקירת העו"ס שטיפלה בענייני המנוחה. בסיכומיו העלה הבן תזה נוספת ולפיה המבקשת מס' 1 (להלן - "המבקשת") או מי מטעמה, הסיעה את המנוחה אל בית השייח לשם עריכת הצוואה, ובכך יש משום מעורבות בעשיית הצוואה המביאה לבטלותה. לטענתו עוד המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ולא הבינה את תוכן הצוואה עליה חתמה. הבנות סכסכו בין המנוחה ובין הבן ורעייתו, ועשו למנוחה "שטיפת מוח". לדבריו הטענה כאילו הוא ורעייתו התעמרו במנוחה היא שקר וכזב.
- עוד נטען כי למנוחה אין זכויות בבית ולכן אין בכוחה להורישו, אף לא חלק ממנו. למנוחה הוקנתה זכות מדור בלבד בצוואת אביהם המנוח של הצדדים, בעלה המנוח של המנוחה (להלן - "האב המנוח"). כמו כן, הצוואה המאוחרת אינה עונה על דרישות סעיף 20 לחוק הירושה באופן שאינה צוואה בעדים, ושני עדים אינם חתומים עליה, כי אם רק השייח המכובד עורך הצוואה. הצוואה אף אינה צוואה בפני רשות בהתאם להוראות ס' 22 לחוק, ואף אינה צוואת שכיב מרע, שכן המנוחה הלכה לעולמה כ - 4 שנים לאחר עריכתה. בנוסף לכך, מן הצוואה נעדר עוד מספר תעודת הזהות של המנוחה, ואף אין בצוואה פרטים מזהים ביחס לנכס מושא הצוואה.
- בסיכומיו הוסיף הבן שהעובדה כי העדה לצוואה כביכול אינה חתומה על הצוואה כעדה, מהווה פגם צורני המטיל על כתפי הבנות את הנטל להוכיח כי הצוואה בת תוקף. הפגם הטמון בהעדר חתימת ידה של העדה על הצוואה אינו בר תיקון והצוואה בטלה משלא נעשתה בפניי שני עדים כמתחייב בחוק הירושה. כמו כן, הבן כופר בטענת הבנות כי העדה אינה חתומה על הצוואה הואיל והמנהג בעדה הדרוזית הוא שאין להחתים נשים על מסמכים. לטענת הבן לא הוצג מקור לטענה זו וכי לא קיים בעדה הדרוזית איסור המונע מאישה לחתום על מסמכים.
הועתק מנבו
- לטענת הבן הצוואה המאוחרת סותרת את צוואת האב המנוח - אביהם המנוח של הצדדים. הבן הציג את צוואת המנוח מיום 11.9.2003, שזכתה לצו קיום מאת בית הדין הדרוזי בעכו ביום 8.1.2004 (להלן - "צוואת המנוח"). הצו ניתן בהסכמת יורשי המנוח - הבן, הבנות והמנוחה. בצוואתו ציווה המנוח את הבית בו התגורר עם המנוחה לבן, ולמנוחה והבנות הקנה זכות מדור בלבד. הסכמת הבנות משתקפת עוד בחתימת ידה של כל אחת מהן על מסמכי בית הדין הדרוזי. הבן טוען שבעקבות הסכמתן למתן צו קיום לצוואת המנוח, הרי שהן מושתקות לטעון כנגד צוואת המנוח בהליך דנן. יוצא אפוא לשיטת הבן כי המנוחה לא יכולה היתה להוריש את הדירה שלא היתה קניינה והוקנתה לה בה זכות מדור בלבד.
- הבן מוסיף עוד כי הדירה נבנתה על ידי אביו של האב המנוח - סבם של הצדדים - שהעניק לאב המנוח את הדירה במתנה עוד לפני נישואיו למנוחה. כמו כן האב המנוח והמנוחה נישאו לפני שנת 1974, קרי טרם כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, תשל"ג-1973 ובאופן שהמנוחה מעולם לא קנתה זכויות בנכס אף מתוקף נשואיה למנוח. הבן מוסיף עוד כי כל אחד מהבנים של האב המנוח והמנוחה זכה לקבל בית מהוריו, והוא זכה באמצעות צוואת המנוח בכל הבית - בדירת הוריו ובדירתו.
- בתצהירו מוסיף הבן כי הציג את הצוואה המוקדמת מיד לאחר שנודע לו על קיומה, והוא לא ידע על קיומה עם הגשת ההתנגדות מטעמו לצוואה המאוחרת. הצוואה נמסרה לו מידיו של השייח הנכבד פלוני. לדבריו עוד, בעת עריכת הצוואה המוקדמת בה הקנתה המשיבה את דירתה לבן, היא ידעה על צוואתו של אביו, בעלה המנוח, ועל כן הקנתה לו את דירת המנוחים. המנוחה אף הסכימה לצוואת המנוח בפניי בית הדין הדרוזי כאמור במסגרת הליך מתן צו קיום הצוואה. את צוואתה המוקדמת ערכה כדי "להדגיש את הדברים שבאו בצוואת אבי המנוח ועל מנת שלא יתגלעו סכסוכים בין האחים והאחיות לאחר פטירתה, כך שהיא חזרה על האמור בצוואת המנוח, דבר הממחיש את ידיעתה כי אין לה זכויות בבית" (ס' 13 לתצהיר).
- הבן מוסיף בתצהירו כי הצוואה המוקדמת אותה מבקש לקיים היא מפורטת יותר מן הצוואה המאוחרת. היא מתארת בפירוט את בית המגורים בו התגוררה המנוחה ואת גבולותיו, מתארת את החצר והן את דירתו של הבן, גינתו והכניסה לביתו מן הרחוב הראשי. בכך ייחדה לשיטת הבן את הדירה בה היא מתגוררת ואת הקנייתה לבן, מבלי שציינה כי היא בעלת זכויות בדירה. כמו כן, בצוואה המוקדמת מוזכרים כל בניה של המנוחה וכן מוזכרת העובדה כי כל אחד מהם זכה לבית. בנוסף ציוותה בצוואה המוקדמת 2,000 ₪ לצדקה לבתי תפילה.
- בתצהירו הבן חוזר על טעמי ההתנגדות, על כי המנוחה לא חתמה על הצוואה בדעה צלולה, אלא תחת לחץ, כפיה והשפעה בלתי הוגנת, ועל כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב, לא הבינה על מה חתמה והיתה נתונה ללחץ מצד האחיות. הבן מוסיף כי פער הזמנים בין שתי הצוואות, כשלושה שבועות, מעלה חשד ביחס לנסיבות עריכת הצוואה המאוחרת, ותמוהה בעיני הבן העובדה שתוך פרק זמן קצר המנוחה שינתה את צוואתה באופן מהותי ומבלי שקדם לכך אירוע כלשהו. הבן סובר עוד כי היה והמנוחה אכן בקשה לשנות את צוואתה היתה פונה לשייח המכובד שערך אותה, ואף היתה מסתפקת בתיקון הצוואה ולא בעריכת צוואה חדשה. כמו כן, אין אמת במשפט המובא מפי המנוחה בצוואה המאוחרת, על כי ציוותה את הבית שירשה מהאב המנוח, בעוד ברי כי האב המנוח לא הוריש לה את הדירה או את הבית, אלא הקנה לה ולבנות זכות מדור בלבד.
- בסיכומיו הבן כופר בטענת הבנות לפיה המנוחה שינתה את צוואתה המוקדמת לרעת הבן הואיל והאחרון הביא להסתבכותה הכלכלית ולכניסתה להליכי חדל"פ. לדבריו טענה זו נסתרה על ידי עדותו של עורך הדין שייצג את המנוחה בהליכי חדל"פ, ולפיה הסתבכותה הכלכלית של המנוחה קדמה לעריכת הצוואה הראשונה, ולא היא היוותה המניע לעריכת הצוואה המאוחרת.
- לטענת הבן בתצהירו, אמנם הוא מבקש לקיים צוואה שקדמה בשלושה שבועות בלבד לצוואה המאוחרת, ומנגד טען כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך את הצוואה המאוחרת, אך לדבריו אין בכך סתירה. הוא עודנו מחזיק בטענה כי למנוחה לא היו זכויות בבית ולא היה בכוחה להורישן, אך מבלי לפגוע בכך, "נכון לדרוש" את קיום הצוואה המוקדמת הואיל ומתייחסת "לכל הנושאים", מקל וחומר מקום בו האחיות מבקשות לקיים צוואה "נטענת ומזוייפת" וסותרת, ביחס לבית בו אין להן זכויות.
- הבן כופר בטענה לפיה הבית נמכר מסבו לאב המנוח, וכופר בהסכם המכר לכאורה שהציגו האחיות. לדבריו "המסמך מזויף, לא היה ולא נברא". אף התרגום שהציגו האחיות אינו נכון לדבריו. לטענתו סבו העביר את הבית לאב המנוח במתנה, על אף שהזכויות בנכס עדיין רשומות על שם הסב. כמו כן ההסכם אינו ברור, הנכס אינו מצוין בו באופן ברור, ההסכם לא דווח לרשויות המס, ובכלל אין המדובר באותו הנכס, שכן סבו התגורר בבית אחר ובשכונה אחרת. ככל שהיה ממש בהסכם, דבר קיומו היה מגיע אליו מאביו המנוח או אמו המנוחה. עוד לדבריו ההסכם ערוך בצורת הצהרה ואינו הסכם מכר שעומד בדרישות החוק. הצדדים לחוזה אף אינם חתומים עליו.
- בתצהירו הבן כופר עוד בטענה לפיה הוא ורעייתו התעמרו המנוחה, ומדובר בטענות שנועדו לדבריו להכפיש את שמו ולנשלו מזכויותיו. כשלוש שנים לאחר עריכת הצוואות הורע מצבה הבריאותי של אמו, הוא שדאג לה בהסכמת אחיו ואף מונה כאפוטרופוס על המנוחה לשם הסכמה לביצוע ניתוח. הבן מכחיש עוד כי עשה שימוש בפנקס המחאות של אמו לצורך עסקיו וכי סיבך את אמו בחדלות פרעון.
טענות האחיות - נגד הצוואה המוקדמת
- לטענת האחיות, גם במידה והצוואה המוקדמת נערכה כדין, הרי שממילא בוטלה כדין על ידי הצוואה המאוחרת ומתוקף סעיף 36(ב) לחוק הירושה. לדבריהן הצוואה המאוחרת סותרת לחלוטין את הצוואה המוקדמת והיא מקנה את דירת המנוחה לאחיות.
- לטענתן, האב המנוח הקנה בצוואתו רק את חלקו בדירת המגורים לבן, הואיל והחלק השני בנכס נתון למנוחה מתוקף היותה רעייתו ולאור הלכת השיתוף. המנוחה הקנתה בצוואתה המאוחרת את חלקהּ, קרי מחצית הזכויות בבית, לאחיות, ואילו לבן הקנתה את המקרקעין בחצר.
- לדברי האחיות, למנוחה ולאב המנוח נולדו 8 ילדים, וכולם התגוררו בביתם עד שנישאו, למעט המשיב, שהוסיף להתגורר עמם. לאחר שנישא לרעייתו הקים קיר בתוך בית ההורים וחילק אותו לשתי דירות - האחת עבור הבן ורעייתו, והשניה עבור המנוחה - דירה בת חדר אחד, מטבח וחדר רחצה ושירותים.
- האחיות מוסיפות כי הרקע לעריכת הצוואה המאוחרת היא יחסו הרע של הבן ורעייתו אל המנוחה. בהקשר זה מזכירות שהבן פתח בחצר ביתה של המנוחה מסגרייה, עשה שימוש בהמחאות של המנוחה לצורך עסקיו והביא את המנוחה לחדלות פירעון ולהכרזתה כפושטת רגל. משום כך הנאמן בתיק הפש"ר לוקח חלק בהליך דנן. השאלה האם היו למנוחה זכויות בבית תוכרע בתיק הפש"ר לאחר שבית משפט זה יכריע בזהות יורשי המנוחה.
- לטענת האחיות הן לא ידעו על קיומה של הצוואה המאוחרת אלא לאחר שמנוחה הלכה לעולמה. הם קבלו אותה מידיה של העדה לצוואה, הגב' [...] (להלן - "העדה לצוואה"). בניגוד לטענות הבן, הצוואה היא צוואה בעדים לה היו עדים השיח המכובד שערך אותה והעדה לצוואה. הטעם לעובדה שהעדה אינה חתומה על הצוואה הוא המנהג בעדה הדרוזית, ולפיו נשים אינן חותמות על מסמכים, מקל וחומר שלא בפניי השיח המכובד בעדה הדרוזית. להתנגדות האחיות צורף תצהיר מטעם העדה לצוואה וכן מטעם השייח המכובד אלמוני, ושניהם מעידים כי היו עדים לחתימת הצוואה. בכך לשיטת הבנות מתקיימים מרכיבי היסוד לצוואה בעדים.
- הבנות מזכירות כי לאחר שהגישו לרשם הירושות בקשה למתן צו קיום לצוואה המאוחרת, הגיש הבן התנגדות מטעמו, אותה העמיד על שלושה טיעונים: האחד, כי למנוחה כלל לא היו זכויות בבית, הואיל והאב המנוח היה בעל מלוא הזכויות בבית. לפיכך לא היה בכוחה של המנוחה להוריש את מה שאינו קניינה; השני, הצוואה פגומה מקום שאינה חתומה על ידי שני עדים; והשלישי שחתימת המנוחה על גבי הצוואה זויפה, או שחתמה מתוך השפעה בלתי הוגנת, או שלא היתה מודעת לטיבה של הצוואה.
- לאמור, לשיטת הבנות, הבן מעולם לא טען כי הוא אוחז בידיו צוואה מוקדמת יותר של המנוחה המצווה לידיו את דירת המנוחה. רק לאחר שהתקיים קד"מ בפניי המותב הקודם, במהלכו התחוור כי טעמי ההתנגדות של הבן אינם משכנעים לכאורה, או-אז הציג באופן תמוה את הצוואה המוקדמת. משעשה כן, העלה טענות סותרות. כעת לשיטת הבן, המנוחה כן היתה כשירה לצוות על אף שבין שתי הצוואות מפרידים כשלושה שבועות בלבד, והמנוחה אף היתה בעלת זכויות בדירה לשם הורשתה, הפעם למשיב.
- בתצהירה הוסיפה המבקשת כי מי שבנה את הבית היה אכן סבם של הצדדים, אך הוא לא העניק אותו במתנה לאב המנוח כנטען על ידי הבן, אשר לא הציג לטענה קצה ראיה. למעשה האב המנוח והמנוחה, לצד שמונת ילדיהם, התגוררו בבית הסב יחד עמו ועם רעייתו, עד לפטירת האחרונה. אז ביקש הסב המנוח להינשא בשנית ולא היה זה ראוי כי יתגורר עם רעייתו החדשה לצד בנו וכלתו (האב המנוח והמנוחה). לפיכך ביקש למכור את הבית ולרכוש אחר לו ולרעייתו, ואך טבעי היה כי האב המנוח, שהתגורר עמו, ירכוש ממנו את הבית, ועל כן נחתם "הסכם מכר" בין הצדדים ביום 20.3.87 על פיו הסב מכר את הבית לאב המנוח בתמורה. המכר התבצע לאחר נישואי האב המנוח למנוחה, הם התגוררו בו כל השנים ואף שפצו והשביחו אותו באמצעות כספים משותפים, לאמור שהרכישה התבצעה בפועל אף על ידי המנוחה, על אף ששמה אינו מצוין ב"הסכם המכר". את חלקה זה של המנוחה בבית, היתה המנוחה רשאית להוריש למי שחפצה והיא בחרה בצוואתה המאוחרת להורישו לאחיות.
- המבקשת מתייחסת עוד בתצהירה לחקירתו המוקדמת של השייח המכובד אלמוני אשר העיד כי גם העדה לצוואה שימשה עדה לה, היא היתה עדה לדברי המנוחה לגבי רצונה והמנוחה חתמה על הצוואה אף בנוכחותה. העדה לא חתמה על הצוואה כעדה משום הנוהג בעדה הדרוזית כאמור.
דיון והכרעה