ראה עדותו בעמוד 12 לפרוטקול הדיון מיום 20/7/25 שורות 22-27).
- המומחה קבע באופן חד משמעי כי המנוח סבל מדמנציה מתקדמת, מירידה קוגניטיבית ניכרת, מחוסר התמצאות בזמן ובמקום, ומאובדן כושר שיפוט, באופן שלא הותיר כל ספק כי לא היה כשיר להבין את משמעות מעשיו או להביע רצון עצמאי. בתיעוד הרפואי מבית החולים הסיעודי ב-*** תועדו שוב ושוב מצבים של אפתיה קיצונית, חוסר עניין בסביבה, וחוסר יכולת ליצור קשר מילולי. במסמכים אחרים אף צוין במפורש כי המנוח לא היה מסוגל להביע רצונות או לבצע שיפוט עצמי.
- עפ"י הוראות סעיף 26 לחוק הירושה, צוואה שהוכח כי המצווה לא היה כשיר לעשותה, בטלה מעיקרה. נוכח חוות דעתו החד משמעית של המומחה, שנתמכה במסמכים רפואיים אובייקטיביים ולא נסתרה, אני קובע כי המנוח היה חסר כשרות משפטית לערוך צוואה במועדים הרלוונטיים ולכן אין לקבל את טענת המבקשת כי המנוח ערך צוואה בעל פה בטרם פטירתו.
- מעבר לקביעתו החד משמעית של המומחה לא עלה בידי המבקשת לעמוד בתנאים הפורמליים לצוואת שכיב מרע, גם אם היה נקבע כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה, לא ניתן היה לקבל את בקשתה של המבקשת שכן הבקשה לקיום הצוואה הנטענת לוקה בפגמים מהותיים נוספים כפי שיפורט בהמשך.
- שני העדים לא נכחו יחד בעת אמירת הצוואה ועדויותיהם סותרות זו את זו לגבי מועדים, מקומות ותוכן הדברים. משמיעת שני העדים עולה כי שניהם נכחו בפני המנוח במועדים שונים ולא באותו מועד. דרישת הוראות סעיף 23(א) לחוק הירושה לא מתקיימת. שני העדים לא שמעו את דברי המנוח בו זמנית ומדובר בדרישה מהותית שאינה ניתנת לריפוי ואין עסקינן בפגם טכני אלא בדרישה מהותית שהעדרה מביא לפסלות הצוואה. חרף האמור לעיל, קיימת גישה בפסיקה לפיה ניתן להתעלם מהדרישה של שמיעת דברי המצווה בו זמנית ע"י שני העדים והם יכולים להיאמר בעל פה בפני שני עדים בשתי הזדמנויות שונות אולם קיימת חובה ששתי ההזדמנויות ישלימו זו את זו לכדי הזדמנות אחת, לכדי אמירה אחת ברורה וודאית אשר תעיד על גמירות דעת מטעמו של המצווה, אולם גם מקרה זה אינו מתקיים.
- בעדויות העדים היו סתירות. שני העדים לא מסרו בצורה ברורה ונהירה מה היו דברי המנוח דברים שאמורים להיות בלשון צוואה ולא סתם אמירות. כמו כן, לא התקיים התנאי הראשון והיסודי של שמיעת דברי המצווה בפני שני עדים ביחד. כל אחד מהעדים מתאר מועד שונה, מקום שונה, נסיבות שונות ונוסח שונה כפי שעולה מתצהירי עדות הראשית שלהם וגם מעדותם בפני ביהמ"ש.
- גם זיכרון הדברים שכאמור מהווה, לטענת המבקשת, צוואתו של המנוח, צוואת שכיב מרע אינו עונה על כל הדרישות שנקבעו בהוראות החוק ובהלכה הפסוקה. תאריך חתימת זיכרון הדברים הוא מיום 17/2/22. בסעיף 4 לזיכרון הדברים נרשם כי ביום 6/12/21 המבקשת יחד עם מר מ.ק. ביקרו את המנוח בבית חולים הסעודי וכי במעמד זה הוא ביקש שעזבונו יעבור למנוחה לאחר מותו. העד הנוסף מר נ.ק. מסר בסעיף 5 לזיכרון הדברים כי הוא הכיר את המנוח שנים רבות, וכי ביום 11/12/21 ביקר את המנוח בבית חולים הסעודי ב-***, וכי המנוח הרגיש שהוא מתקרב למותו, וביקש כי עזבונו יעברו לשכנה המנוחה אותה הוא מכיר. יש לציין, כי בזיכרון הדברים אין שום אמירה או הצהרה מטעם העד השני מר מ.ק.. זיכרון הדברים חתום ע"י המנוחה ושני העדים.
- זיכרון הדברים אומנם חתום על ידי שני עדים, שטוענים כי ישבו עם המנוח ושמעו ממנו מה הוא רוצה לצוות לאחר מותו, בהיותו שכיב מרע, אולם נפלו בו מספר פגמים מהותיים וסתירות רבות. המנוחה אשר כאמור חתמה על תצהיר עדות ראשית, מסרה בתצהירה כי המנוח אמר לשני העדים כי הוא מתכוון לרשום את דירתו על שמה. חרף זאת סוגיית הדירה שבבעלותו של המנוח לא היה לה כל זכר לא בזיכרון הדברים וגם לא בתצהירי עדות הראשית שהוגשו מטעם שני העדים. המנוחה וגם העד מר נ.ק. מציינים בזיכרון הדברים כי המנוח רצה להוריש לה את כל עיזבונו ואין התייחסות כלל וכלל לדירה. גם שני העדים הצהירו בתצהירים כי המנוח רצה להשאיר את עזבונו למנוחה ואין כל זכר לדירה.
- עוד יש לציין ולהדגיש, כי משמיעת העדים עלה כי זיכרון הדברים נערך ע"י עו"ד רובין ב"כ של המנוחה והמבקשת. עוד גם עלה, כי שני העדים לא נכחו באותו מעמד על חתימת זיכרון הדברים וכל אחד חתם בהזדמנות אחרת. גם הניסוח של זיכרון הדברים אינו כולל אמירות ישירות של המנוח והוא מנוסח בצורה כללית וללא כל פירוט. זיכרון הדברים אינו כולל אמירות מפורשות של המצווה ובכך הוא אינו עונה על דרישות החוק וההוראות שנקבעו בהלכה הפסוקה.
- הוראת סעיף 23 לחוק הירושה מחייבת עריכתו של זיכרון דברים ע"י שני עדים, שלכאורה שמעו את המנוח. עפ"י הוראות הסעיף, דברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים אשר יופקד אצל רשם הירושה, מוקדם ככל האפשר. הדבר נועד להביא לכך שדברי המצווה יגובשו ויישמרו, בצורה מוחשית, כשהם עדיין טריים בזיכרונם של העדים ויימסרו לידי גורם מוסמך. במקרה שבפני הצוואה הנטענת נערכה במספר תאריכים ולא בתאריך אחד, והם 6/12/21, 11/12/21 ו- 13/12/21 כאשר זיכרון הדברים נערך רק ביום 17/2/22.
- לא עלה בידי המבקשת ליתן כל הסבר המניח את הדעת לעניין השיהוי בעריכת זיכרון הדברים. כמו כן לא הובאה מטעם המבקשת שום ראייה לכך כי זיכרון הדברים הופקד אצל הרשם לענייני ירושה, חרף הטענה כי זיכרון הדברים אכן הופקד. זיכרון הדברים הוצג רק עם הגשת הבקשה לקיום הצוואה הנטענת, ואף אם ביהמ"ש היה מקבל את טענת המבקשת לפיה זיכרון הדברים הופקד ביום 9/3/22, לא הוברר כדבעי למה זיכרון הדברים הופקד רק בתאריך זה ולא בסמוך לקיומה של הצוואה הנטענת. אי עריכת זיכרון הדברים בסמוך לצוואה הנטענת ואי הפקדת זיכרון הדברים אצל הרשם לענייני ירושה בסמוך לעריכת הצוואה מהווים פגם מהותי שלא ניתן לריפוי בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק הירושה.
- תכליתו של זיכרון הדברים נועד לתעד, בהקדם האפשרי ובסמוך לקיומה של הצוואה הנטענת, את דברי המצווה בצורה מדוייקת, באמינות ובשלמות על מנת להיווכח אם אכן עסקינן בצוואה מדוייקת אותטתית ואמינה ואשר משקפת את רצונו של המצווה ומוכיחה כי אכן הייתה גמירות דעת. במקרה שבפני לא שוכנעתי, כי הייתה גמירת דעת שקולה ומוחלטת של המנוח לערוך את הצוואה, אלא שבמקרה דנן, מתעורר ספק באמתותה של הצוואה הנטענת, זאת משלא הוכח, ברמה הנדרשת ובהתאם להלכה הפסוקה, שהמנוח אכן גמר אומר לצוות את כל עיזבונו למנוחה. כמו כן הוכח, כי בשל בעיות רפואיות ובפרט בעיות קוגניטיביות לא היה ביכולתו של המנוח לערוך צוואה או להבין את טיבה כפי שקבע המומחה.
- ובנוסף לכל האמור לעיל גם עדויות שני העדים לא היו אמינות, אינן עקביות ואף היו בהן סתירות ואינן תואמות את המסמכים הרפואיים אודות מצבו של המנוח בתקופה הרלוונטית וכן אינן מתיישבות עם קביעתו החד משמעית של המומחה הרפואי.
- העד מר נ.ק. העיד כי הוא היה חבר טוב של המנוח והיה בקשר רצוף איתו וזאת בתקופת עבודתו כמאבטח בסופר ב-***. חרף האמור לעיל העד מסר כי הוא הפסיק את עבודתו בסופר בשנת 2016 , קרי 5 שנים בטרם נערכה הצוואה הנטענת. העד לא יכל להסביר איזה קשר היה לו עם המנוח מאז סיים את עבודתו כאמבטח בסופר וכיצד נשמר הקשר בינו לבין המנוח ותשובתיו בעניין זה לא היו ברורות והיו בהן הרבה סתירות.
ראה עדותו בעמוד 2 לפרוטוקול הדיון מיום 2/7/25.
- העד גם הוסיף כי היה מתקשר למנוח טלפונית, אולם כשנשאל על שיחות הטלפון ונתבקש להציג את מספרו ושמו של המנוח בנייד, לא יכל לעשות כן ולא הציג שום שיחה או רישום של שיחה. כמו כן, העיד העד כי היו לו טיולים עם המנוח וביקר אותו מספר רב של פעמים בביתו והיו לו תמונות, טענות שלא היה להם כל זכר בתצהיר עדות הראשית שהוגש מטעמו, ובנוסף לא עלה בידי העד להציג ולו תמונה אחת עם המנוח. גם התיאור שנתן לביתו של המנוח לא תאם את התמונות שהוגשו לתיק מתוך דירתו של המנוח.
- העד גם העיד כי הוא ביקר את המנוח ביום 30/10/21 עת שהה המנוח בבית חולים ב-*** ובמועד זה המנוח אמר לו שהוא מתכוון להוריש את עיזבונו למנוחה. העד גם מסר, כי המנוח שתה מים שהביא לו ולא הייתה לו כל בעיה רפואית, אולם מהמסמכים הרפואיים שהוצגו עולה כי בתקופה הרלוונטית המנוח קיבל מזון דרך זונדה דבר שמעיד כי המנוח לא יכל לשתות דרך הפה וזאת בניגוד מוחלט למה שטען העד. העד גם לא ידע, חרף הקשר הרצוף והטוב שהיה לו עם המנוח, על אשפוז קודם שהיה למנוח בבית חולים ב-*** שהיה למשך 10 ימים בעקבות נפילה קשה שהייתה לו.
ראה עדותו בעמוד 17 לפרוטקול הדיון מיום 2/7/25.
- גם עדותו של העד הנוסף מר מ.ק. הייתה רצופה סתירות ועדותו לא הייתה ישירה, קוהרנטית ועקבית. עד זה לא הכיר את המנוח כלל וכלל והוא התלווה למנוחה עת ביקרה את המנוח וביקשה ממנו להצטרף אליה. עד זה אף לא מסר כלום בזיכרון הדברים שנערך והוא רק חתם עליו ואף לא ביחד עם העד הנוסף מר נ.ק.. עד זה הגיע באקראי למנוח ואך ורק לאור בקשתה של המנוחה. גם עד זה לא מסר בצורה ברורה ומדויקת מה מסר לו המנוח, אלא רק שהוא רצה שהעזבון שלו יעבור לשכנה המנוחה. עוד יש לציין, כי בזיכרון הדברים צויין הביקור שלו רק ביום 6/12/21 ולא היה כל זכר לביקור הנוסף שערך ביום 13/12/21. המנוחה בעצמה בתצהיר עדות הראשית שהוגש מטעמה לא מציינת כי העד ביקר את המנוח ביום 13/12/21, אלא רק רושמת שהוא ערך צוואה ביום 13/12/21.
- לאור כל האמור לעיל, בית המשפט קובע כי המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה הכבד המוטל עליה לקיום צוואת שכיב מרע. המסקנה העיקרית והמכרעת היא כי המנוח, לא היה כשיר מבחינה מנטלית וקוגניטיבית לערוך צוואה במועדים הרלוונטיים, וזאת בהתבסס על חוות דעתו המקצועית והחד משמעית של המומחה הרפואי, אשר לא נסתרה. כמו כן, הצוואה הנטענת לוקה בפגמים מהותיים ופורמליים רבים כפי שפורט לעיל, פגמים אלו, יחד עם הסתירות בעדויות, מונעים מבית המשפט להשתכנע באמיתות הצוואה, ועל כן התוצאה המתבקשת והמחייבת בנסיבות המקרה הינה דחיית בקשת המבקשת למתן צו קיום צוואה, שכן הפגמים המהותיים אינם ניתנים לריפוי מכוח סעיף 25 לחוק הירושה.
- לא נעלמה מעיני טענת המבקשת כי המשיב יוצג על ידי בנו ולא הוגש לתיק יפוי כוח כנדרש וכדין אשר מאפשר לב"כ לייצגו. טענה זו של המבקשת מצאתי לדחות שכן ב"כ המשיב הגיש לתיק יפוי כוח אליו צורף מכתב של בנו של המשיב בו נכתב כי המשיב מבקש שב"כ ייצג אותו בהליך, ובנוסף המציא ב"כ המשיב יפוי כוח חתום ע"י המשיב בעצמו. כמו כן, בנו של המשיב נכח בדיון ההוכחות ואישר כי ייצוגו של ב"כ המשיב, ולמעלה מן הצורך היעדרתו של המשיב מההליך לא גרמה למבקשת כל נזק, שכן לא הוגשה שום בקשה מטעמה לחייבו להתייצב לדיונים ולא כל בקשה לחקירתו.
סוף דבר:
- אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית בקשתה של המבקשת למתן צו קיום צוואת שכיב מרע, ומקבל את התנגדות המשיב לקיום הצוואה.
- מאחר ודחיתי את הבקשה לקיום צוואת המנוח, אני מקבל את בקשת המשיב למתן צו ירושה עבור עזבון המנוח.
- צו ירושה יינתן בנפרד.
- לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20, 000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 מהיום, וככל שלא ישולם תוך פרק הזמן שנקבע לעיל, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פס"ד זה ועד התשלום המלא בפועל.
- המזכירות תעביר פס"ד זה לצדדים ותסגור את שני התיקים שבכותרת.
ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.