כלל הוא כי חלה חזקה ראייתית על בעל-דין לפיה הוא לא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ובכלל זה הבאת עדות, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, בלא שניתן לכך הסבר סביר, ניתן להסיק כי אילו אותה ראיה הייתה מובאת - היא הייתה פועלת נגדו. כלל זה חל על הליכים אזרחיים ופליליים כאחד, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות קיצוניות יותר (ראו מני רבים: ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980); ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקה 26 [פורסם בנבו] (27.7.2008) (להלן: עניין שוורץ); ע"א 8222/19 חנניה נ' קוואלטי קרדיט פאנד, פסקה 13 [פורסם בנבו] (7.12.2020); ע"א 6277/19 הרמן נ' וייס, פסקה 54 [פורסם בנבו] (15.3.2022)). לאמור, "הימנעות" בעל-דין מהבאת ראיה אשר בנסיבות העניין מתבקש להציגה, מחזקת את הראיות העומדות לנגד הנמנע, ומחלישה את גרסתו (עניין שוורץ, פסקה 27. והשוו לע"א 4571/22 חביב נ' חביב, פסקאות 22-20 [פורסם בנבו] (19.7.2022)).
המסקנה לפיכך הינה, כי עדות הוריו של הנתבע לא היתה תומכת בגרסתו ודווקא היתה מחלישה אותה, דהיינו מובילה למסקנה לפיה הדירה נמכרה לנתבע ולא ניתנה לו במתנה.
אוסיף לאמור, כי גם את אחיו של הנתבע היה מקום לזמן לעדות, שכן, בגרסתו של הנתבע הם "קורבנות" הסוד, ולטענתו ההסתרה נבעה מהרצון להסתיר מפניהם את העובדה שדירת ההורים ניתנה לו במתנה. עמדתם של האחים ביחס ל"סוד", מתי העניין התגלה להם וכיצד, הינם פרטים שעשוייה להיות להם משמעות בהתייחס לגרסת הנתבע.
בנוסף, מתבקש גם זימונו של עורך הדין שערך את המסמכים של "עסקת המתנה" הנטענת. האם הסביר להורים כי הם מנשלים את אחיו של הנתבע מירושה עתידית? האם הוצג בפניו המצג של מתנה או שמא ניתנו לו הסברים אחרים לאופן בו נעשתה העסקה ועוד כיוצ"ב.
- שנית, בהימנעות מזימון עדים לתמיכה בגרסתו הותיר הנתבע את עדותו כעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע. סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 קובע, כי כאשר בית משפט פוסק במשפט אזרחי על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. במקרה דנן קיים קושי של ממש להסתפק בעדותו היחידה של הנתבע, אשר כלל הנסיבות אינן תומכות בה.
- שלישית, הוצגה הקלטה של שיחה, בה אביו של הנתבע אומר מפורשות שמכר את הדירה לבנו "לפני חמש שנים". מדובר על הודאה מפורשת, וככל שהיה מבוקש לטעון, כפי שאכן טען ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי מדובר על אמירות שאינן אמת, היה על הנתבע להוכיח זאת, דבר שלא נעשה.
- רביעית, הנתבע עצמו הוקלט באומרו שרכש את הדירה. הסברו לעניין זה, לפיו השיחה היתה עם אדם שאינו מכיר ולא היה לו עניין לחשוף את ענייניו האישיים, אינה משכנעת, שכן הוא לא נדרש בשיחה שכזו לומר דבר על האופן בו הגיעה הדירה לבעלותו ובכל זאת בחר, כמשיח לפי תומו, למסור גרסה שאינה תואמת את גרסתו בתיק זה ודווקא עולה בקנה אחד עם גרסת התובעת.
- חמישית, לא ניתן הסבר משכנע לנתינת דירתם היחידה של ההורים לנתבע במתנה, כאשר הם עצמם מתגוררים בשכירות, ויש להם 12 ילדים. על פי הגיונה של הטענה, לפיה היה רצון לשמור את העניין בסוד מפני האחים, הן הנתבע והן ההורים לא רצו לשתף בעניין את האחים, להסביר להם את מניעיהם ולקבל את הסכמתם או למצער השלמתם עם המתנה החריגה. אך סוד שכזה סופו להתגלות, ואז התוצאות יכולות להיות הרסניות לכל בני המשפחה. לא נטען ולא הובאו ראיות ל"רעידת אדמה" במשפחת הנתבע כשהתגלה ה"סוד" ומכאן שניתן להניח כי האמת אינה כפי שמציג אותה הנתבע. אציין לעניין זה, כי בא-כוחו של הנתבע הינו אחד מ-xxx ואף הוא נמנע מלהעיד על גילוי ה"סוד" והשלכותיו.
- שישית, ההסבר לפיו הנתבע הסתיר את דבר בעלותו בדירה מהתובעת אינו משכנע כלל- הוא יכול היה להחתים אותה על הסכם סודיות ולהציג בפניה את גרסתו לפיה מדובר במתנה שקיבל ובשל כך הדירה אינה נכללת בנכסים בני-האיזון. משלא עשה כן חזקה שה"סוד" הינו מפני התובעת דווקא ולא מפני אחרים, אשר אם לא ידעו בזמן אמת על העברת הדירה לנתבע, הרי שידעו על כך מן הסתם כאשר החלו ההליכים בתיק, מספר חודשים אחרי חתימת ההסכם.
- המסקנה מהאמור היא, כי עסקת מתנה הנטענת לא שיקפה את המציאות ואין להסתמך עליה.
- סופו של דבר - הנתבע לא הרים את הנטל המוגבר המוטל עליו לשכנע כי יש להחריג את הדירה ברח' xxx מהנכסים שיש לאזן בין הצדדים. התוצאה, לפיכך, היא שהדירה תאוזן באופן שהנתבע ישלם לתובעת את מחצית ערכה במועד עריכת ההסכם, 15.3.2018, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.
- בסיומם של דברים אתייחס בקיצור נמרץ לטענת התובעת בנוגע לכך שהנתבע לא שילם לה את הסכום של 1, 200, 000 ₪ לו התחייב בהסכם 2015. הנתבע, כזכור, טען כי שילם את החוב בדרכים שונות במשך מספר שנים ויש לראות את הסכם 2015 כהסכם שבוצע במלואו ע"י הצדדים.
- התובעת מסכימה, כי למצער, חלק הארי של החוב שולם לה בדרך של רכישת דירה עבורה ביפו (700, 000 ₪) ותשלום מספר חודשי משכנתא ביחס לנכס זה. הואיל ובהסכם 2018 היתה הסכמה שאין בין הצדדים חובות עבר, הרי שגם אם הנתבע לא שילם את מלוא החוב, התובעת מחלה על כך ולפיכך יש לראות בהסכם 2015, לכל הפחות הסכמה עקרונית להתחשבנות עבר והפרדת עסקי הצדדים, עניין שקיבל גושפנקא רשמית באישור הסכם 2018. מכל מקום, אין באמור כדי להשליך או לשנות את תוצאת ההליך בתיק זה, שהיא כמפורט לעיל.
התוצאה
- התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה לפיה יש לבטל את הסכם הממון מיום 15.3.2018, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין וכן לא הוכיחה את תביעתה לגבי יתר הנכסים, כמפורט לעיל. לפיכך תביעתה לביטול ההסכם נדחית. מנגד, הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי יש להחריג את הדירה ברח' xxx, ירושלים מהנכסים לאיזון בני הצדדים, ודירה זו תאוזן כמפורט לעיל.
- בנסיבות העניין, ובשים לב לשוויים של כלל הנכסים שבמחלוקת אשר בעניינם נדחתה התביעה ושל הדירה אשר התביעה בענייינה התקבלה, הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד והוצאות בסך 40, 000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.