ר' לעניין זה גם את תמ"ש (משפחה צפת) 37754-01-16 ל.נ נ' ר׳.נ׳ ( 28.11.2019), בו נדחתה תביעה לביטול הסכם ממון עקב טעות יסודית בנוגע לרווחיות עסקו של הנתבע והטעייתה על ידו. נקבע, כי "אשר לעסק - התובעת היתה מעורבת בעסק, עבדה שם וידעה מהן ההכנסות מהעסק. ככל שהיתה זקוקה למידע נוסף במסגרת ההליך השיפוטי, ניתנה לה ההזדמנות לקבל כל מידע רלבנטי."
- כך גם בענייננו, התובעת יכולה היתה לבדוק את נתוני העסק אך היא בחרה שלא לעשות כן, הסכימה להפרדה רכושית ב-2015 והצהירה כי היא מודעת לכך שיתכן ששווי החברה עולה על מה שידוע לה ואין לה טענות בקשר לכך. משכך, כאמור, טענתה לביטול ההסכם על יסוד הטעות או הטעיה בנוגע לשווי החברה נדחית.
כספים בחשבון הבנק בבנק CHASE בארה"ב
- התובעת טוענת בכתבי הטענות ובתצהיריה כי גילתה רק לאחר הפירוד (בסביבות אפריל 2019) כי לנתבע היה חשבון פעיל בבנק CHASE בארה"ב. לטענתה, בסמוך לחתימת הסכם הממון בשנת 2018 היה בחשבון זה סכום עתק של לפחות $399, 989 . היא מדגישה כי אילו ידעה על קיומם של סכומי עתק אלו, לא הייתה מסכימה בשום אופן לחתום על הסכם הממון ולוותר עליהם.
- התובעת מבהירה כי אכן ידעה בעבר (בשנת 2016) על עצם פתיחת החשבון, אך זאת רק לצורך הוצאות הוויזה ותכנון המעבר של המשפחה לארה"ב. היא טוענת כי שכחה מקיומו של החשבון וכי לא העלתה על דעתה שמדובר בחשבון פעיל, ובוודאי לא שיש בו מאות אלפי דולרים. לגרסתה, מדובר בהסתרה מכוונת של הנתבע אשר הציג בפניה מצג שקרי לאורך כל הדרך לפיו אין לו נכסים מלבד העסק והחנות.
- בחקירתה בעל פה ובתצהיריה פירטה התובעת כי גילוי הסכום התרחש רק ביום 09.04.2019, כאשר אחותה וגיסה שלחו לה מכתב מהבנק המפרט יתרה של "$399, 989.01" מתקופת ספטמבר-אוקטובר 2018. היא הדגישה בפני בית המשפט כי קיומו של חשבון בנק אינו מעיד על ידיעה על התנועות והסכומים שבו: "לפתוח חשבון, אפשר לפתוח חשבון ולא לעשות בו כלום". לטענתה, הניסיונות של הנתבע לקשור בין כספי חלוקת הדירות מ-2015 לבין החשבון בארה"ב לא הוכחו והם מהווים טענות סרק.
- מנגד, הנתבע טוען בכתבי ההגנה ובתצהיריו כי התובעת שיקרה לבית המשפט וידעה היטב על החשבון ועל הכספים המופקדים בו עובר לחתימת ההסכם. הוא מבהיר כי החשבון נפתח ביום "07/12/2016" (או 12.07.2016) בסיועה הישיר של אחות התובעת, רחלי מינץ, המתגוררת בארה"ב. מאחר שהנתבע לא היה אזרח אמריקאי באותה עת, נרשמה כתובתה של האחות ככתובת הרשמית למשלוח הדואר מן הבנק.
- הנתבע טוען כי מסמכי הבנק ומצבי החשבון נשלחו מידי חודש לבית האחות, אשר פתחה אותם, צילמה ושלחה לתובעת, וזו הראתה לו אותם או שלחה לו בוואטסאפ. כראיה לכך, הוא מציג התכתבות וואטסאפ מיום 19.10.2017 (כעשרה חודשים לפני חתימת ההסכם), שבה שלחה לו התובעת מסמך מהבנק בארה"ב המעיד על יתרה של כ-$300, 000. לטענתו, עובדה זו מפריכה לחלוטין את טענתה כי שכחה מהחשבון או שלא ידעה על קיומם של כספים בו.
- לגבי מקור הכספים, הנתבע טוען כי לא מדובר בכספים חדשים או מוסתרים, אלא בכספים שהתקבלו מחלוקת הרכוש של הצדדים בשנת 2015. לגרסתו, הצדדים הסכימו אז כי סך הכספים לחלוקה ממכירת הדירות עמד על 2, 300, 000 ₪, וחלקו שלו הועבר בחלקו הגדול לחשבון בארה"ב, בין היתר באמצעות בן דודו י"ז. הנתבע מוסיף כי בהסכם 2018 נקבע במפורש תחת "הרכוש הנפרד" כי כל חשבון בנק הרשום על שם אחד מהצדדים יישאר בבעלותו הבלעדית.
- בסיכומים ובדיונים בעל פה, הדגיש בא כוחו של הנתבע כי הרישום של כתובת אחות התובעת על החשבון שולל כל כוונת הסתרה מצדו ויוצר חזקת ידיעה ברורה. מנגד, בא כוחה של התובעת הפנה לדף חשבון מיום 06/03/2018 (עשרה ימים לפני אישור ההסכם) המציג יתרה של $399, 989, והדגיש כי הנתבע לא הכחיש את קיומו של סכום זה במועד אישור ההסכם. הוא סיכם כי מדובר בהסתרה בוטה של כספים משותפים שהוברחו, המצדיקה את ביטול הסכם הממון.
- דין טענתה של התובעת בעניין חשבון הבנק ב-CHASE להידחות. בעניין זה השתכנעתי, כי הנתבע לא ניסה להסתיר את דבר קיומו של החשבון וכאשר כתובת החשבון היתה בית אחות התובעת, הדוחו"ת החודשיים הגיעו אליה. הואיל ומעדויות הצדדים עלה, כי האחות אף פתחה את המכתבים מהבנק, צילמה את דפי החשבון ושלחה לתובעת, אין לקבל את גרסת התובעת לפיה שכחה מקיומו של החשבון ולא העלתה על דעתה כי יש בו סכומי כסף כה גדולים. מעבר לכך, גם לא נשלל הסברו של הנתבע, לפיו הכספים בחשבון היו חלקו בתמורת מכירת דירות הצדדים בבית שמש. בהינתן שמדובר בבקשה לביטול הסכם ממון שאושר, והנטל על מבקשת הביטול הינו כבד במיוחד, המסקנה היא שהיא לא הרימה נטל זה ולא הוכיחה הסתרה או תרמית מצד הנתבע. גם לו הייתי מקבל את גרסתה לפיה שכחה מהחשבון ולא העלתה על הדעת כי יש בו כספים בהיקף של $400, 000, אין בכך די כדי להביא לביטולו של הסכם הממון, ואת טענותיה בעניין זה על התובעת להפנות לעצמה ולא לאחרים.
הזכויות בחנות/מחסן ברחוב xxx ב-ב
- התובעת טוענת בכתבי הטענות ובתצהיריה כי הנתבע העלים ממנה את קיומו של מחסן גדול ממדים ברחוב xxx בעיר ב., אשר נרכש במהלך החיים המשותפים ועובר לחתימת הסכם הממון בשנת 2018. לגרסתה, היא לא ידעה על קיומו של המחסן ודבר קיומו התגלה לה רק לאחר הפירוד באמצעות "חקירה נבונה" (סעיף 6.3 לכתב התשובה של התובעת מיום 10.9.2019), שכן הנכס אינו רשום בטאבו או במנהל מקרקעי ישראל. היא מדגישה כי הנתבע לא אזכר נכס זה בשום שלב, לא בשיחות עמה, לא בפני בית המשפט בעת אישור ההסכם (שם הצהיר רק על חנות בביתר) ולא בפני עורך הדין א"א שערך את ההסכם.
- מנגד, הנתבע טוען בכתב ההגנה ובתצהיריו כי אין מדובר במחסן אלא בחלל, הממוקם מתחת לבניין מגורים, אשר נרכש בסביבות שנת 2016 בסכום של כ-400, 000 ₪. לטענתו, החלל נרכש באמצעות הלוואה שנלקחה מחשבונו העסקי ונועד לשמש כמחסן לאחסון סחורה של חברת "xxx" שבבעלותו, ועל כן הוא מהווה נכס של החברה. הנתבע מדגיש כי התובעת ידעה על החלל מרגע רכישתו שכן הוא סיפר לה על כך, ואילולא שיתף אותה לא הייתה יכולה לדעת עליו לעולם בהיעדר רישום קנייני מסודר.
- במסגרת הליכי גילוי המסמכים והחקירות, הצהיר הנתבע כי רכש את החלל ממר כ. בשנת 2016 בתמורה ל-400, 000 ₪ ומימן זאת באמצעות הלוואה מהבנק העסקי, אך מאחר שהעסקה נעשתה בעיקרה "באופן מילולי" והחלל אינו מוסדר ברישום כלשהו, אין ברשותו חוזה מכר כתוב או קבלות. התובעת הכחישה בחקירתה את טענתו כי ידעה על הרכישה בזמן אמת, והתנגדה לניסיונו לפטור עצמו מהצגת מסמכים בטענה כי העסקה הייתה מילולית, תוך שהיא מציינת כי לא סביר שנכס מקרקעין ייקנה ללא כל חוזה כתוב. הנתבע השיב לכך כי צירף את מספר הנייד של המוכר, מר כ. כחלק ממאמציו להמציא מידע.
- בסיכומיו טען בא כוחה של התובעת, כי הנתבע כשל לחלוטין מלהוכיח שהתובעת ידעה על החלל או ויתרה עליו, וכי בתמלילי ההקלטות שהוצגו הוא ממשיך להציג בפניה מצג כוזב לפיו הנכס היחיד שברשותו הוא החנות ב-ב.. לעומת זאת, בא כוחו של הנתבע סיכם וטען כי התובעת ידעה היטב על החלל וכי היא ויתרה באופן מפורש ומובהק על חברת xxx ועל "נכסי החברה". מאחר שהחלל נרכש לצרכי העסק, שולם מחשבון החברה ושימש לאחסון סחורה, הרי שהוא נכלל בוויתור הגורף של התובעת על העסק וממילא אין לה זכויות בו.
- דין טענות התובעת בנוגע למחסן ב-ב. להידחות. מעדויות הצדדים עולה, כי המחסן מהווה נכס עסקי של חברתו של הנתבע, xxx בע"מ. לא נסתרה טענתו לפיה הנכס נרכש באמצעות הלוואה שנלקחה מהחשבון העסקי ונועדה לשמש כמחסן לאיחסון סחורה של החברה, ועל כן מדובר בנכס של החברה. התובעת לא ביקשה לזמן את המוכר של הנכס לעדות ובכך נמנעה מבירור מעמיק יותר של עסקת הרכישה של המחסן באופן שעשוי היה לשפוך אור על המחלוקת בעניין זה. התובעת לא פירטה כיצד ומתי נודע לה על קיומו של המחסן, ואין די באמירה הכללית כי נודע לה על הנכס באמצעות "חקירה נבונה". משלא הוכח כי התובעת לא ידעה על הנכס טרם חתימת ההסכם כטענתה, ומשעולה כי מדובר בנכס של החברה שהצדדים הסכימו ששוויה לא יאוזן ביניהם, התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי מדובר בנכס בר-איזון, אשר אי הכללתו בהסכם מצדיקה את ביטולו. לפיכך, כאמור, הטענה בעניין המחסן נדחית.
הזכויות בדירת קוטג' ברחוב xxx בבית שמש
- התובעת טוענת בכתבי הטענות ובתצהיריה כי הנתבע רכש זכות לדירת קוטג' ברחוב xxxבבית שמש במהלך חייהם המשותפים, והסתיר אותה ממנה בטרם חתימת הסכם הממון בשנת 2018. לגרסתה, הנתבע הציג בפניה מצג שווא לפיו הדירה אינה שלו אלא שייכת לבן דודו, מר י"ז, ושרק ירשום אותה על שמו באופן זמני. בשל מצג זה, לפיו הנכס אינו שייך לנתבע, התובעת לא דרשה זכויות בנכס בעת חתימת ההסכם.
- בחקירותיה בעל פה (בדיונים מיום 01.12.2019 ומיום 26.11.2025) הודתה התובעת כי ידעה עוד בתקופת הנישואין שהנכס רשום על שם הנתבע, אך חזרה על הטענה כי הוטעתה לחשוב שהבעלות המהותית היא של ז.. היא העידה כי ראתה בעיניה מכתב/פתק לא חתום שבו נכתב כי הנכס שייך לז., וכי רק לאחר הפירוד נודע לה שאין מדובר בנאמנות אמיתית אלא במצג שווא. כיום היא עותרת לקבלת מחצית מהזכויות בנכס או לחילופין לקבלת 142, 500 ₪ (מחצית מהסך של 285, 000 ₪ ששולם בפועל עבורו).
- מנגד, הנתבע טוען בכתבי ההגנה ובתצהיריו כי התובעת ידעה על רכישת הזכויות בבית שמש בזמן אמת, עוד משנת 2015, ואף עדכנה אותו בעיכובים בקבוצת הרכישה "xxx". לטענתו, הידיעה של התובעת הגיעה אליה מכיוון שבעלה של אחת מלקוחותיה במכון הקוסמטיקה היה מעורב בפרויקט ועדכן אותה. הנתבע מאשר כי הרישום היה על שמו אך מהותית הנכס היה קשור לי"ז, כפי שמשתקף בפתק שנכתב ביניהם (נספח י"ג).
- הנתבע מסביר כי העסקה בשנת 2015 הייתה "על הנייר בלבד" בסכום של 440, 000 ₪ והתעכבה בשל החלפת עורכי דין בקבוצת הרכישה. רק בסוף שנת 2018, חודשים רבים לאחר חתימת הסכם הממון, הוא הסדיר את ההצטרפות בפועל, חתם על הסכם שיתוף ביום 08/11/18 ושילם מכספיו הפרטיים סך של 320, 000 ₪ (חקירת התובעת ביום 26.11.2025 בעמ' 54 ש' 24 לפרוטוקול). לטענתו, מכיוון שהרכישה המהותית הושלמה לאחר אישור הסכם הממון שקבע הפרדה רכושית, אין לתובעת כל זכות בנכס.
- בסיכומים ובדיונים בעל פה, טען בא כוח התובעת כי גרסת הנתבע לגבי ז. מהווה "הרחבת חזית מובהקת" שכן שמו של ז. לא הוזכר כלל בכתב ההגנה. עוד נטען כי בתצהיר תשובות לשאלון הנתבע הודה שבמועד חתימת ההסכם כבר היו לו זכויות בנכס, ובכך נסתרת טענתו כי רכש את הנכס רק בנובמבר 2018. מנגד, בא כוח הנתבע סיכם כי הנתבע הוכיח שלתובעת הייתה ידיעה ממשית על הרישום ועל ההתחשבנות עם ז. בטרם החתימה, ומשכך לא הוטעתה בשום צורה.
- דין טענת התובעת ביחס לנכס בבית שמש להידחות. התובעת, אשר ידעה על העסקה ועל כך שהנכס רשום על שם הנתבע, טוענת כי הוטעתה לחשוב כי הרישום אינו משקף בעלות והבעלות האמיתית היתה של בן דודו של הנתבע, י"ז. הנתבע הציג ראיה לכך ששילם עבור הנכס רק אחרי שנעשה הסכם הממון בין הצדדים ולפיכך לא מדובר בנכס משותף או בר-איזון. גרסתו זו לא נסתרה. התובעת יכולה היתה להזמין לעדות את אותו י"ז, אשר ככל הנראה היה מעורב עמוקות בעסקה וניתן להניח כי ידע את פרטיה, וכך לנסות להוכיח את טענותיה על כך שהנכס היה של הנתבע מלכתחילה ולא רק מנובמבר 2018 כטענתו. משלא עשתה כן ולא הביאה ראיות אחרות לסתור את הסבריו של הנתבע, לא הרימה את הנטל הכבד המוטל עליה להוכיח כי הוטעתה ורומתה ביחס לנכס הזה, באופן שמצדיק את ביטול הסכם הממון. לפיכך, כאמור, טענתה בעניין זה נדחית.
זכויות בדירת הפנטהאוז ברחוב xxx ירושלים
- כמפורט לעיל, בכל הנוגע לדירה זו טוענת התובעת כי הנתבע רכש אותה מהוריו בתקופת החיים המשותפים ואילו הנתבע טוען שקיבל אותה במתנה ללא כל תמורה.
- הנתבע אינו כופר בכך שהסתיר מהתובעת את דבר בעלותו בדירה וזכרה לא בא בהסכם הממון. את זאת הוא מסביר בכך שדבר קבלת הדירה מהוריו היה בגדר סוד מאחיו ועל מנת שהדבר לא יתגלה הוא הסתיר זאת גם מהתובעת.
- בנסיבות אלה חל הכלל של הודאה והדחה, שכן הנתבע מודה בהסתרת הרכוש מהתובעת אך מספק הסבר לכך, אותו עליו להוכיח. לפיכך נטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו באופן מלא.
- לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו, מסקנתי היא שהנתבע לא הרים את הנטל לשכנע בגרסתו לפיה קיבל את הדירה במתנה והסתיר עובדה זו בשל כך שהיה מדובר בסוד מפני כל אחיו. משכך נותרת עובדת הסתרת הנכס מפני התובעת וחל הכלל לפיו אם אין איזכור, אין ויתור והתוצאה היא שדירה זו נכללת באיזון המשאבים שבין הצדדים והתובעת זכאית למחצית שווייה.
- ראשית, הימנעות הנתבע מזימון הוריו לעדות הינה חשודה ביותר, שכן מדובר בעדות נדרשת וחיונית להוכחת טענתו לקבלת הדירה במתנה. ידוע הכלל לפיו הימנעות בעל דין מהבאת עד רלוונטי או ראיה חיונית המצויה בהישג ידו, ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שבעובדה לפיה אילו הובאה הראיה או נשמעה העדות, היא הייתה פועלת לחובתו ומחלישה את גרסתו.
ר' עא 7300/21 משה מישל אסרף נ' כפיר בובליל [12.3.2024]: