הדיון בבקשה
- ביום 26.4.2026 קבעתי כי הבקשה מצריכה תשובה. כן הוריתי לבעלי הדין להגיש את טיעוניהם בכתובים, כאמור בתקנה 138(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי.
טענות הצדדים
טענות המבקש
- המבקש טוען כי בקשת רשות הערעור מעלה סוגיה עקרונית העוסקת במתח בין חופש הביטוי הפוליטי לזכותו של נבחר ציבור לשם טוב ולכבוד. המבקש מדגיש כי הכשרת ביטויים פוגעניים כלפי נבחרי ציבור יוצרת מסר הרסני אשר מזהם את המרחב הציבורי ומרתיע אנשים ראויים מלהצטרף לשירות הציבורי. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהפך פסק דין של ערכאה דיונית, אשר קיימה הליך הוכחות מלא ושמעה עדים - וזאת, אף מבלי לקיים דיון בעל-פה ומבלי להתרשם באופן בלתי-אמצעי מהצדדים. המבקש מציין כי בית המשפט המחוזי התעלם מממצאי עובדה ומהימנות, לרבות קביעת בית משפט השלום כי המשיב פעל בזדון ובחוסר תום לב. המבקש טוען כי סיווג דברי המשיב כ"הבעת דעה" ולא כ"קביעת עובדה" היה שגוי, על אחת כמה וכמה כאשר המשיב בעצמו ניסה להוכיח את דבריו כ"אמת" במסגרת ההגנה ״אמת דיברתי״. לבסוף, המבקש טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בסתירה לפסקי דין אחרים, בהם נקבע כי הצבת גבולות להכפשה הכרחית גם בזירה הפוליטית.
טענות המשיב
- המשיב סומך את ידיו על האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד הוא טוען כי הבקשה אינה מעלה סוגיה עקרונית חדשה, ולכן אין הצדקה לקיים ערעור ״בגלגול שלישי". לטענתו, המבקש מנצל את פערי הכוחות בין הצדדים ואת מעמדו ויתרונו הכלכלי כדי להגיש "תביעת השתקה" חסרת יסוד, במטרה להשתיק ביקורת ציבורית. המשיב טוען כי דבריו הם הבעת דעה לגיטימית שנעשתה בתום לב, ולא קביעת עובדה, וכי הם מבטאים מסקנה אישית וסובייקטיבית הנובעת משאט נפש מפעילות המבקש בקשר לחוק לביטול עילת הסבירות, שלטעמו היה "אנטי חוקתי". המשיב מדגיש כי חופש הביטוי הפוליטי מצוי בליבת הזכות לחופש הביטוי וראוי להגנה רחבה, במיוחד כאשר עסקינן בביקורת על אנשים שנושאים במשרות ציבוריות שלציבור יש עניין בהם. המשיב מוסיף וטוען כי יישום תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר מאפשר מתן פסק דין על סמך כתבי הטענות בלבד, אינו פוגע בזכות הטיעון של איש מהצדדים; וכי בית המשפט המחוזי פעל כדין ונתן פסק דין מנומק ונכון.
הועתק מנבודיון והכרעה
- בעלי הדין הניחו לפנינו כתובים מפורטים, ועל כן סבורני כי טוב נעשה אם נדון בבקשת המבקש כבערעור ונכריע בערעור על יסוד כתובים אלו, כמותווה בתקנות 138(א)(5) ו-149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. כמו כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהשיב את פסק הדין של בית משפט השלום על כנו.
- לאחר עיון בכתובים ושקילת טענותיהם של בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי בית המשפט המחוזי שגה בהתערבותו בפסק הדין של בית משפט השלום. מילים כמו ״מושחת״, ״שקרן״, ״עבריין״, וכיוצא באלה, יושבות על תפר שמחבר התבטאויות אשר נופלות בגדר ״דעה״ להתבטאויות בעלות משמעות עובדתית (להלן: ״ביטויי התפר״; ובעניינם ראו פסק הדין המנחה בסוגיה מקבילה שהתעוררה בגדרי דיני לשון הרע האמריקניים: Milkovich v. Lorain Journal Co., 497 U.S. 1,18-21 (1990). כמו כן, ראו: Bentley v. Bunton, 94 S.W.3d 561 (Tex. 2002) (להלן: עניין בנטלי) - פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון של טקסס, אשר קבע כי בשיח הרגיל ביטויים כמו ״מושחת״ (corrupt) נתפסים, לרוב, כמפנים לעובדות אשר כוללות מעשים עברייניים או מושחתים המיוחסים לאדם עליו נאמרו הדברים, ועל כן הם עולים כדי לשון הרע).
- דברי ״דעה״, כשמם כן הם, מבטאים את דעתו הסובייקטיבית של אומרם ותו לא. הם אינם מתארים את המציאות כהווייתה, ועל כן אינם נופלים בגדרם של אמת או שקר. כפועל יוצא מכך, הבעות דעה, הנתפשות ככאלה על ידי מי שקורא או שומע אותן, אינן יכולות, ככלל, להגיע כדי ״לשון הרע״. זאת, מאחר שבמטריה המשפטית שבה עסקינן הדברים נקבעים דרך עיני האדם הסביר - ״הבריות״, עליהן מדבר סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (ראו: דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667,858 (2014)).
- בית המשפט העליון עמד על עיקרון מנחה זה (להלן: עיקרון ההפרדה בין דעה לעובדות או עיקרון ההפרדה) בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555 (1992):
"הראציונאל להפרדה בין עובדה לדעה, ולהגנה המוגברת על הבעת הדעה, הוא, שהקורא נוהג לרוב להסתמך על העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו לא, גישתו היא מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובדות האמורות. במציאת נקודת האיזון בין המגמה להבטחת חופש ההתבטאות מחד לבין ההגנה על שמו הטוב של הפרט מאידך גיסא ישנה איפוא הצדקה להקפיד עם המפרסם יותר בכל הנוגע לפירסום העובדות הנטענות, ולעומת זאת להעניק לו הגנה ליברלית יותר בכל הנוגע להבעת דעותיו" (ראו: שם, בעמ' 567).