עא 8954/06 ווקף מוחמד ואברהים עבדלרבו מעו נ' האפטרופוס הכללי

השופט  י' דנציגר:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"ש 2/97 [פורסם בנבו] מיום 13.9.2006 שניתן על ידי כבוד השופט מ' רביד ובו נקבע כי לא הוכח כי זכות הבעלות ב-57 חלקות מקרקעין, הידועות כחלקות 58-1 (למעט חלקה 8) בגוש שומה 30092, כיום גוש 30821 המצויות במזרח ירושלים (להלן: המקרקעין או החלקות) שייכת למערערים וכי הרישום בפנקסי המקרקעין כפי שהוא כיום, על שם המשיבים, משקף נכונה את הבעלות במקרקעין.

העובדות הצריכות לעניין על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי

1. המקרקעין נשוא הסכסוך החלו בהליכי הסדר בשנת 1958, בתקופת שלטונה של ממלכת ירדן במזרח ירושלים, על ידי פקיד ההסדר הירדני. החלקות אוחדו כתוצאה מהליכי ההסדר ונרשמו על שם הממונה על רכוש האויב. לימים, כאשר עברו החלקות לשליטת מדינת ישראל הן הועברו מכוח סעיף 5(א) לחוק הסדרי משפט ומנהל [נוסח משולב], התש"ל – 1970 לידי האפוטרופוס הכללי (להלן גם: האפוטרופוס). עוד יצויין, כי בתקופה בה היו המקרקעין תחת שלטונה של ממלכת ירדן, מאחר ובעלי הזכויות בחלקות היו לטענת הממונה על רכוש האויב – יהודים, לא היה ביכולתו לברר את הזכויות הספציפיות של הטוענים לבעלות בחלקות. לפיכך, לאחר שהמקרקעין הועברו לשליטתה של מדינת ישראל, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' כהן) ביום 27.12.1972 (ה"ק 2/72) כי הליכי ההסדר הירדניים סותרים את תקנת הציבור ואין להכיר בהם. נקבע, כי פקיד ההסדר הישראלי (להלן: פקיד ההסדר) יכריז כי כל הטוענים לזכויות בחלקות יגישו תזכורות תביעה בצירוף המסמכים המוכיחים את זכויותיהם. פקיד ההסדר פעל בהתאם להנחיית בית המשפט והכריז על ההסדר. המערערים והמשיבים הגישו תזכירי תביעה. תזכירי התביעה שהוגשו חשפו תביעות סותרות לזכויות בעלות בחלקות בין המערערים מצד אחד, לבין המשיבים מן הצד השני. לפיכך, העביר פקיד ההסדר את הסכסוך לבית המשפט בהתאם לקבוע בסעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להן: פקודת הסדר זכויות במקרקעין).

המסמכים הרלוונטיים לעניין

2. בטרם אפנה להמשך השתלשלות העניינים בפרשה ולפסיקתו של בית המשפט המחוזי, אבקש להתייחס בקצרה, כבר בשלב זה, למספר מסמכים הנוגעים לעניין הזכויות בחלקות, אשר עומדים בבסיס המחלוקת בין הצדדים. המסמכים שאליהם אתייחס מלמדים כאמור על אחת המחלוקות העיקריות בין הצדדים, שלה גם השלכה על יתר טענות הצדדים, ועניינה האותנטיות של המסמכים שהוגשו לבית המשפט המחוזי. עיון בפרוטוקולים של הדיונים בבית המשפט המחוזי מלמד כי במשך השנים בהם נשמע התיק בערכאה הדיונית, עלתה שאלת האותנטיות של המסמכים פעמים רבות, והיא שזורה כחוט השני בדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי. המחלוקת אף נגעה בשאלת תרגומם של המסמכים שחלקם היו בשפה הערבית וחלקם בשפה התורכית. המחלוקת בין הצדדים לא נפתרה במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי ושאלת האותנטיות של המסמכים ותרגומם התעוררה גם בדיונים לפנינו ובכתבי הטענות.

3. בהחלטתנו מיום 20.1.2010 התרנו לצדדים להגיש תרגומים של המסמכים שהוגשו לבית משפט זה ושאינם בשפה העברית. האפוטרופוס הודיע ביום 21.2.2010 כי כל המסמכים עליהם הוא מבקש להסתמך מצויים בתיק המוצגים כשהם מתורגמים, באופן שבו הוגשו לבית המשפט המחוזי. המערערים מצידם הגישו תרגומים למסמכים שצורפו לסיכומים שהגישו במועדים שונים לבית משפט זה. המסמכים שתורגמו לשפה העברית מהשפה הערבית אושרו על ידי נוטריון, אולם, לגבי המסמכים מהשפה התורכית, ציין הנוטריון (שהוא דובר השפה העברית והערבית בלבד) כי התרגום נעשה לפי הטקסט הערבי בלבד, כאשר הטקסט בשפה התורכית תורגם על ידי אדם בשם עדנאן האשם חג'אזי. האפוטרופוס טען בתגובה לתרגומים שהגישו המערערים, כי חלק מהתרגומים שהוגשו לבית משפט זה על ידי המערערים לא הוגשו לבית המשפט המחוזי. כן נטען כי חלק מהביטויים תורגמו על ידי המערערים "באופן מגמתי ושגוי". המשיב 3 העלה טענות דומות והוסיף כי תרגומם של המסמכים מתורכית לערבית נעשה ללא אישור נוטריוני.

4. עינינו הרואות, כי גם בשלב הערעור ובמועד כתיבת פסק הדין טרם נפתרה המחלוקת בין הצדדים הן בעניין האותנטיות של המסמכים והן בעניין תרגומם. לסוגיות בעניין משקלם הראייתי של המסמכים ותרגומם אדרש ביתר פירוט בהמשך, במהלך הדיון וההכרעה. עם זאת, מצאתי לנכון להביא כבר בשלב זה סקירה קצרה של המסמכים העומדים במרכז המחלוקת שבין הצדדים.