(א) חיג'ה שרעיה (להלן גם: שטר רכישה) – לפיו, לטענת המערערים, רכשו מוחמד ואברהים מעו 14 חלקים מתוך 24 חלקים מהזכויות במקרקעין נשוא הערעור. בשטר הרכישה פורטו הגבולות של החלקות באופן הבא: מדרום כרם אלחאמי, ממזרח וממערב דרך בשימוש, ומצפון הכרם של אלבסטאמי וכרם סעדה. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להעביר את החיג'ה שרעיה לבדיקת המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל (להלן: מז"פ). ראש מעבדת מסמכים במז"פ הסכים לבצע את הבדיקה במשרדי הווקף, אולם בית המשפט המחוזי ציין כי לא התקבלה תשובה מטעם המערערים - האם התאפשר למז"פ לעיין במסמך. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי מוטל "צל כבד" על אי מסירת המסמכים לבדיקה.
(ב) שטר ההקדש – המערערים טוענים כי המקרקעין שנקנו על פי החיג'ה שרעיה הוקדשו בהמשך בשטר הקדש שנרשם בספרי בית הדין השרעי בשנת 1814. יוער כי לפי התרגומים שהגישו המערערים לבית משפט זה מדובר בחודש ספטמבר 1229 לפי הלוח המוסלמי [על פי התרגומים שהגישו המערערים מדובר למעשה בשנת 1813 וזאת על פי הלוח ההשוואתי המופיע בספרו של משה דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל 9 (מהדורה שניה, תשי"ג) (להלן: דוכן)]. בית המשפט המחוזי דרש כי גם מסמך זה ייבדק על ידי המז"פ, וגם לגביו נקבע כי מוטל "צל כבד" על אי מסירתו לבדיקת מז"פ לאור העדר התייחסות המערערים לעניין בסיכומיהם. בעניין זה אבקש לציין, כבר בשלב זה, כי בתרגום לשטר ההקדש שצירפו המערערים לסיכומים מיום 30.10.2007 (ראו: נספח ג'2) נכתב כי מדובר בשטח בגודל "שבעה עשר קיראט" (כאשר קיראט אחד שווה 1/24 חלקים על פי התרגום) ואילו בתרגומים שהגישו המערערים לאחר שהתרנו הגשת תרגומים נוספים, נכתב בתרגום של אותו מסמך כי מדובר בחלק "שהוא 7 חלקים מתוך 24 חלקים". על משמעותה של סתירה זו אעמוד בהמשך.
(ג) שטר החכירה – לטענת המערערים הזכויות במקרקעין שנרכשו והוקדשו כמפורט לעיל, בחיג'ה שרעיה ובשטר ההקדש, הוחכרו "והועברה זכות השימוש בהם מסוג מוקאטעה ליוסף מיוחס בחכירה של 90 שנה" (ראו: סעיף 7 לסיכומיהם של המערערים מיום 13.4.2009). המערערים צירפו את שטר החכירה ותרגומו לעברית, וממנו עולה כי 17 חלקים מתוך 24 חלקים במקרקעין הוחכרו ליהודי בשם יוסף בן רחמים מיוחס (להלן: מיוחס) לתקופה של 90 שנה תמורת ששה גרוש בעבור כל שנת שכירות. על פי תרגומו של השטר הוא נערך ביום 2 לחודש ספר 1310 להיג'רה (2.9.1892 על פי הלוח ההשוואתי). יוער כי פקיד העובד בבית הדין השרעי העיד בבית המשפט המחוזי כי שטר החכירה לא היה במשמורת בבית הדין השרעי. כמו כן, המקור של שטר החכירה לא הוצג בבית המשפט המחוזי (על אף הצהרתו של האחראי על רכוש הווקף האיסלמי כי המקור נמצא בבית הדין השרעי). שטר החכירה אף אינו נמצא בלשכת רישום המקרקעין ולאור הנסיבות המפורטות, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לקבל כראייה את העתקו של שטר החכירה.