בסעיף 3 להסכם הפשרה נכתב כי "לפנים משורת הדין, וללא הודאה בטענות התובעת, ובפרט לאחר שהוסכם והובהר כי לנתבעת 2 אין כל אחריות בקשר לנתבעת 1 ופועלה, תמציא הנתבעת 2 לידי התובעת אישור על סגירת החשבון אצל הנתבעת 1 ואיפוס יתרת החוב."
הצהרת המבקשת במסגרת אותו הסכם פשרה התייחסה לאחריות המהותית של המשיבה 2 באותו הליך, ולא היוותה ויתור על טענת היותה נציגות לצורך המצאה. התיבה "אין כל אחריות" מתייחסת לאחריות מהותית, היינו אחריות בחוזים או בנזיקין, בגין הפרות או עוולות שמבצעת החברה הזרה כלפי לקוחותיה, אלה אינן מקימות אחריות של המשיבה 2 כלפי אותם לקוחות.
אין בחתימתה של המבקשת על הסכם הפשרה בנוסחו בהליך הקודם, כדי להקים השתק פלוגתא או מניעות מהעלאת טענתה בהליך זה, ביחס להיותה של המשיבה 2 נציגה של המשיבה 1 לצורך המצאת כתבי בי דין.
- מכאן, אעבור לדון בשאלה שבה נדרש בית משפט קמא להכריע, לגופה, לאחר ששמע ראיות בנושא - האם ניתן להכיר במשיבה 2 כנציג לצורך המצאת כתב התביעה למשיבה 1, בהתאם לתקנה 163(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט - 2018 (להלן:"התקנות").
- בטרם אפרט את מסקנתי, אדגיש כי קביעות בימ"ש קמא בנוגע לקשר שבין המשיבות אינן מהוות קביעות עובדתיות המבוססות על הערכת מהימנותם של עדים ששמע, מהסוג שערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהן. מסקנותיו של בית המשפט נסמכות בעיקרן על עדותו של מנכ"ל המשיבה 2, שעליה יישם בית משפט קמא את הכללים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. אלא שלטעמי, שגה בית משפט קמא ביישום המסגרת הנורמטיבית על העובדות שהובאו לפניו.
- המצאת כתבי בי-דין לתאגיד זר בישראל באמצעות נציג מקומי מוסדרת בתקנה 163(ג) לתקנות, אשר קובעת כדלקמן:
"התגורר הנמען מחוץ לתחומי המדינה ויש לו בתחומי המדינה נציג מטעמו המייצג אותו באופן קבוע בקשר לענייניו בישראל, ניתן להמציא לנציג אם התביעה נוגעת לאותו עניין; תקנה 169 תחול בשינויים המחויבים גם על תקנת משנה זו."
התכליות העומדות בבסיס סוגיית ההמצאה פורטו באופן מפורש בתקנה 158(א) לתקנות החדשות הקובעת כך:
"מטרת ההמצאה היא להביא לידיעת הנמען את תוכנו של מסמך שנדרש שיהיה בידיעתו, ולעניין כתב הטענות הראשון המוגש - גם להחיל על הנתבע את מרות בית המשפט."
המצאה מכוח תקנה 163(ג) תתאפשר כאשר הנציג מטעם הנתבע הזר מייצג אותו בישראל בקשר ל"עניין" נושא התביעה, כאשר הקשר בין הנציג לבין הנתבע הוא קבוע ומתמשך.