לרקע האמור, נקבע כי רו"ח שפורן התרשל בתפקידו כרואה חשבון מבקר של החברה והחברה הבת, כי הפר את חובת הזהירות שלו כלפי החברה, וכי עליו לפצות את החברה בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התרשלותו זו, בסך של 2,158,761 ש"ח.
ג.5. סיכום פסק דינו של בית המשפט המחוזי
- בית המשפט הבהיר כי למעט תביעת החברה, תביעות יתר התובעים נדחות: תביעתו של רו"ח דרמן נדחית, משום שתפקידו בחברה פקע כבר בתחילת שנת 2003, ותביעת ההורים נדחית, באשר נזקיהם לא הוכחו.
אשר לנזקים, נקבע כי פינקוביץ ורו"ח שפורן יחויבו בהתאם לגובה הנזק שמעשיהם גרמו כפי שהוערכו בכתב התביעה. כאמור, הנזק שיוחס לפינקוביץ בשל הפרת האמונים מצדו עמד על סכום של 1,488,630 ש"ח. רו"ח שפורן נתבע בגין נזק בסך של 2,158,761 ש"ח, ובית המשפט חייבו בסכום האמור.
ד. הערעורים דנא
כלפי פסק הדין קמא הוגשו שלושה ערעורים – מטעם התובעים, מטעם פינקוביץ ומטעם רו"ח שפורן. למען הסדר הטוב אזכיר את עיקר הטענות המוזכרות בכל אחד מהערעורים בקיצור נמרץ, ולאחר מכן אפנה לדיון בכל אחת מהסוגיות הדורשות הכרעה. בפרק הדיון יובאו טענות הצדדים בכל סוגיה וסוגיה ביתר פירוט.
ד.1. ערעור התובעים – ע"א 4024/13
- התובעים הפנו את ערעורם כלפי ארבע קביעות עיקריות שבפסק הדין קמא – (1) הקביעה כי הדירקטורים אינם אחראים לנזקי החברה; (2) הקביעה כי הפוליסה אינה מכסה את רשלנות הדירקטורים, גם אם היו נמצאים רשלנים; (3) הקביעה כי רו"ח מילנר ז"ל אינו אחראי לנזקי החברה; (4) הקביעה לפיה פינקוביץ יחויב רק בגין הסכום שנתבע בעילת המרמה והפרת האמונים ולא בגין עוולת הרשלנות. את טענותיהם ביחס לכל אחת מקביעות אלה אפרט, כאמור, בהמשך.
ד.2. ערעורו של פינקוביץ – ע"א 5280/13
- בערעורו, מבקש פינקוביץ כי תבוטל קביעת בית משפט קמא לפיה הוא הפר את חובת האמונים כלפי החברה והורי החוסים, ולחלופין, כי הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שישוב ויברר את העובדות העומדות במחלוקת כראוי ובהתאם לסדרי הדין.
טענותיו העיקריות של פינקוביץ בערעור מכוונות, כאמור, כלפי קביעת בית משפט קמא כי פעולותיו השונות בכספי החברה עלו כדי מרמה והפרת אמונים. בין היתר, נטען כי כל ההשקעות בחברה הבת היו בידיעה מלאה של הדירקטורים ובעלי המניות, והן התבצעו לאחר התייעצות עם מומחים כלכליים ורואי חשבון; כי הכספים שהושקעו נועדו לתפעול שוטף של פעילות חוסי הכפר ורווחתם; כי העברת המניות לפינקוביץ ובני משפחתו נעשתה גם היא באישור הדירקטוריון, וכלל לא גרמה לנזק; כי הבונוסים שקיבל מהחברה התקבלו בהתאם להסכם משנת 1995, בתקופה בה מוסכם כי הכפר נוהל ללא דופי; וכי לא הוכח כי כפר תקווה בשווייץ היה בבעלות פינקוביץ או כי הוא הוקם מכספי החברה.