ה.2.2 דיון והכרעה
פרשנות סעיף 4.14.3 לפוליסה - האם יש לראות ברו"ח דרמן מנהל מורשה?
- כזכור, בית משפט קמא קבע כי משנדחתה על-ידו התביעה נגד הדירקטורים, ממילא יש לדחות את התביעה גם נגד המבטחת בגין נזקים שנגרמו לחברה עקב רשלנותם הנטענת של הדירקטורים. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, קבע בית משפט קמא כי גם אם היה מוצא את הדירקטורים אחראים לנזקי החברה, עדיין היה קובע כי יש לדחות את התביעה כנגד המבטחת, שכן בנסיבות המקרה אין תחולה לסייג לחריג הקבוע בסעיף 4.14.3. בכך, למעשה, אימץ בית משפט קמא את פרשנות המבטחת לסעיף האמור, הקובע, כזכור, כי המבטחת לא תהיה אחראית לתשלום כל נזק כספי "בקשר ו/או כתוצאה מכל תביעה שהוגשה או נוהלה ביוזמת או בהוראת החברה או כל נושא משרה, למעט תביעה המוגשת על ידי מפרק, כונס נכסים או מנהל מורשה אשר מונה על ידי רשות מוסמכת" (ההדגשות אינן במקור).
בעניין הנדון לא ראיתי לנכון לאמץ את עמדת בית המשפט המחוזי. אמנם, בנסיבות המקרה, נוכח אופי מינויו של רו"ח דרמן ונסיבות המינוי, הפכה פרשנות סעיף 4.14.3 לפוליסה לעניין מורכב, וקיימים נימוקים טובים וכבדי משקל לכאן ולכאן. עם זאת, ובעיקר נוכח העקרונות המנחים שנקבעו בקשר עם פרשנות פוליסות ביטוח, אני סבור כי יש לקבל את עמדת התובעים בעניין זה ואת פרשנותם המכלילה את תביעתו של רו"ח דרמן בכיסוי הביטוחי.
- על-פי ההלכה הפסוקה, עקרון הפרשנות התכליתית מורה כי יש לפרש הגבלות על כיסוי ביטוחי בפוליסת ביטוח באורח מצמצם. בגדר כך נקבע, כי על המבטח להגדיר בפוליסה במפורש את החריגים לכיסוי הביטוחי כדי שיוסק דבר העדרו של כיסוי ביטוח בצורה המדויקת ביותר (ראו: ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573 (2007) בפסקה 62). יתר על כן, נפסק לא אחת כי, ככלל, יש להעדיף פרשנות שתקיים את הכיסוי הביטוחי על פני זו השוללת אותו, והמבטח צריך להראות שהתקיימות החריג לכיסוי הביטוחי, לו הוא טוען, היא הפירוש הסביר היחיד של סעיף הפטור (שם, שם; ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, בפסקה 36 (30.8.2015)). לטעמי, המבטחת לא הרימה נטל זה, וכפי שציינתי לעיל, פרשנותם של התובעים היא - לכל הפחות - אפשרות פרשנית סבירה ללשון סעיף 4.14.3 ולתכליתו, אם לא למעלה מזה.
- אכן, אין חולק כי רו"ח דרמן לא הוגדר כ"מנהל מורשה" עת מונה לתפקידו במסגרת הסכם הפשרה שהושג בפש"ר 528/02. בית משפט קמא קבע כי לכאורה די בכך כדי לקבוע שתביעתו אינה עונה על ההגדרה הקבועה בסעיף 4.14.3 לפוליסה (ראו פסקה 192 לפסק הדין קמא). אלא שהגשת הבקשה למתן צו הקפאת הליכים נבעה, על-פי הנטען בבקשה עצמה, מחשש של הורי החוסים, שהם גם נושיה הבלתי מובטחים של החברה, מפני נזקים מידיים ובלתי הפיכים להמשך פעולת החברה, והיא נועדה לאפשר את המשך ניהול הכפר והגעה להסדר עם יתר הנושים, המשיבים לבקשה. לבקשה צורפו תצהירים של כמה מעובדי החברה ושל שניים מהורי החוסים, ובהם נטען כי: "במצב דברים הנוכחי ... נראה כי התמוטטות הכפר הינה עניין של ימים, ויש למנוע אותה בכל מחיר" (ראו בפסקה 9 לפסק הדין קמא).
- אמנם, בדיעבד, ניכר כי הורי החוסים שהגישו את הבקשה האמורה הפריזו מעט בתיאור מצבה הכלכלי של החברה, והטענה לפיה הכפר על סף התמוטטות והחוסים עלולים להימצא ללא קורת גג בתוך זמן קצר התבררה, ככל הנראה, כמוגזמת (כך, מכל מקום, קבע בית משפט קמא). יש להניח, כי סמוך להגשת הבקשה למתן צו ההקפאה, התגלו מחדליו ומעשיו של פינקוביץ להורי החוסים, אך ההשלכות המדויקות של פעולותיו טרם התבררו במלואן. לשם כך, למעשה, ביקשו ההורים המבקשים כי פינקוביץ יועבר מתפקידו לאלתר וימונה במקומו "מנהל מפעיל", אשר, בין היתר, יערוך בדיקה באשר למצב החברה. מכל מקום, גם אם החברה לא עמדה על סף חדלות פירעון (וכך, כאמור, נקבע בבית משפט קמא), פתיחת ההליך על-ידי המבקשים ומינויו של רו"ח דרמן במסגרת הליך זה לבירור מצבה הכלכלי של החברה נבעו מהגילויים הקשים בדבר חובותיה הגבוהים של החברה לנושיה ועל מעשיו החמורים של פינקוביץ. גילויים אלה בהכרח ביססו חשש מוצדק וסביר לגורלה של החברה והמשך פעילותה.
בהקשר זה, ובמאמר מוסגר, אעיר כי קביעת בית משפט קמא לפיה החברה לא הייתה חדלת פירעון בעת הגשת הבקשה, נסמכה בעיקר על ההנחה שגם לאחר הוצאת הכספים המאסיבית מהחברה על-ידי פינקוביץ, החברה עדיין החזיקה בנכסי מקרקעין ששווים רב. משכך, נקבע, לכל היותר ניתן לומר שהחברה ניצבה בפני קושי ב"תזרים המזומנים" (ראו בפסקה 186 לפסק הדין קמא), אך מצבה הכלכלי היה ונותר איתן. אלא שככל שהועברו מהחברה למעלה מעשרים מיליון ש"ח שלא כדין, כטענת התובעים, ברור כי לא ניתן להמעיט בחומרתו של הנזק שנגרם לחברה, וניתן להבין את החשש של נושיה, ובפרט של הורי החוסים בכפר. כמו כן, נראה שמימוש נכסי המקרקעין של החברה, עליהם למעשה שוכן הכפר עצמו - אכן היה עלול להוביל לסגירת הכפר, כפי שחששו ההורים שהגישו את הבקשה לצו הקפאת הליכים.
- מכל מקום, מהאמור לעיל עולה כי פתיחת ההליך שהוביל למינויו של רו"ח דרמן כ"מנהל מפעיל" נבעה מחשש של חלק מהורי החוסים לגורלה של החברה, שכן גורל החוסים היה תלוי בכך. לטעמי, חששם של ההורים היה כן ואותנטי, וזאת על אף שהתברר בדיעבד כי החברה לא עמדה בפועל באותה עת בפני חדלות פירעון פורמאלית. לא נקבע וגם לא נטען כי בשלב הגשת הבקשה למתן צו ההקפאה או בשלב אישור הסכם הפשרה בהליך האמור תכננו התובעים את מהלכיהם רק על-מנת שתביעתו העתידית של רו"ח דרמן תכוסה על-ידי הפוליסה בהתאם לסייג הקבוע בסעיף 4.14.3. נראה לי כי ייחוס תכנון כאמור לתובעים, אשר באותו שלב עוד היו בחוסר וודאות ניכר לגבי מצב החברה והתנהלות נושאי המשרה בה, הוא מרחיק לכת. כמו כן, ניתן להניח שלו הגשת הבקשה לצו הקפאת ההליכים והסכם הפשרה שהושג בגדרו היו פרי תכנון מוקדם ומוקפד, היו התובעים דואגים להגדיר את תפקידו של רו"ח דרמן כ"מנהל מורשה" - כלשון הפוליסה, במקום להסתפק במונח "מנהל מפעיל" המאפשר פרשנויות שונות.
- מעבר לנסיבות שהובילו למינויו של רו"ח דרמן כמנהל מפעיל ולמטרות המינוי, אשר כאמור, לגישתי, בעת המינוי היו דומות לנסיבות מינויו של מפרק או של כונס נכסים, גם הסכם הפשרה עצמו, אשר קיבל תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט, מחזק פרשנות זו. במסגרת הסכם הפשרה נקבע, בין היתר, כי המנהל המפעיל "יגבש תכניות הסדר לאחזקת המניות בחברה ויגבש הסדר פשרה עם נושי החברה". בית המשפט נתן תוקף של פסק-דין להסכם, וקבע כי בעל התפקיד המתמנה הוא רו"ח דרמן אשר הסכים למינוי האמור.
ויודגש, איני מתעלם משורת ההבדלים עליהם הצביעה המבטחת בין מינויו של רו"ח דרמן לבין מינוי "קלאסי" של מפרק או של כונס נכסים על-ידי בית משפט. אכן, הגדרת תפקידו של רו"ח דרמן כ"מנהל מפעיל" לא העניקה לו את מכלול הסמכויות והחובות המוטלות על מפרק או כונס נכסים מטעם בית המשפט. בין היתר, קביעותיו והחלטותיו לא חייבו את כלל הנושים, והוא היה מוסמך רק "לגבש הסדר פשרה עם נושי החברה". רו"ח דרמן אף לא נדרש לדווח על פעולותיו לבית המשפט או להגיש את הדו"ח שהכין לעיונו. הבדלים אלה מלמדים כי אמנם רו"ח דרמן לא מונה להיות מפרק של החברה או כונס נכסים שלה.