בענייננו, אין חולק כי הנאשם לא בלם בשום שלב, לא לפני הפגיעה ולא לאחריה. גם תרחיש הייחוס (על פי עדותו של ג'אודת) הוא לא של חצייה בקו ישר במהירות אחידה, אלא של ניסיון בריחה מרכב שנע לכיוונו של המנוח בשעה שהוא על המדרכה ובהמשך ירידה לכביש.
יתרה מכך, גם אם נתעלם מהקושי האמור ונבחן את התיק אך ורק בפרספקטיבה של תאונת דרכים, משקלו של השחזור מופחת שכן גם סיטואציה שבה נהג נוסע במודע במהירות שאינה מאפשרת לו לבלום בזמן (אחת שהוא מבחין במנוח), יכולה להתיישב עם כוונת קטילה.
הבוחן פרטוש הסביר זאת במילותיו כשלטענתו למרות שערך "שחזור מסוים" (כפי שכינה זאת), אין להתייחס לתיק זה כתאונת דרכים: "בגלל שתאונת דרכים, הרי זה דבר שהוא ללא כוונה, ובמקרה הזה על פניו כביכול יש פה איזה כוונה מסוימת. אז אני לא יכול לקבוע ברמה של, שבן אדם נוסע פתאום, ופתאום היה צריך להגיב, שהוא היה צריך להגיב לסיטואציה..." (עמ' 255). ולשאלה מדוע בכל זאת ערך שחזור ענה כי מטרתו הייתה לתת "אינדיקציה" מסוימת בהנחה והנאשם היה רוצה לבלום.
על בסיס אותו רציונל הבוחן אישר שאף שהחבלות שנמצאו בגופו של המנוח יכולות לתת אינדיקציה לכיוון החצייה שלו (כשהכוונה היא לשבר בירך שמאל) היכולת להסתמך על כך במקרה הנדון מופחתת אם בכלל: "כי יש תאונות שעוד פעם, שהולך הרגל מנסה לברוח ימינה ושמאלה...יש לי צילום לא מזמן שקיבלתי, על מקרה כזה בדיוק, שהולך הרכב (צ"ל הולך רגל) קולט את הרכב ומנסה לברוח אז אתה לא יכול, זה לא משהו שאתה יכול להגיד" (עמ' 268); "...זאת אומרת שמקום הפגיעה בגוף נותן לך אינדיקציה לכיוון החציה. זה לא ב- 100 אחוז, ובטח לא במקרה של אירוע מסוים שבן אדם מנסה להתחמק מרכב [...] לא, אני רוצה להגיד אז גם אתה רואה שבעצם יש מקרים, שהולך הרגל מנסה להתחמק מהרכב. שהוא הלך, שהוא חצה לכיוון מסוים וברגע האחרון ניסה לחזור אחורה" (עמ' 299).
בחקירתו הנגדית הוסיף כי מבחינתו נדרש לבדוק את תקינות הרכב, שדה הראיה, בדיקת מהירות ובדיקת בלימה "לא לקבוע, האם זה תאונתי או לא תאונתי" (עמ' 263). העד לא שלל שידע עובר לבדיקות שישנו חשד שמדובר ברצח ואולם לטענתו, הבדיקות של בלימה ותקינות רכב אינן קשורות לעדויות כלשהן: "...שדה ראייה צילמתי והראיתי... ניסוי בלימה עשיתי... בלמתי וצלמתי... אז מה זה סותר, מה?... הרי כל מה שאמרתי בנוי על עובדות ולא בנוי על מה שאני אמרתי" (עמ' 268).