הדברים מכוונים ראש וראשונה לכך שעובדתית רכב הדודג' לא בלם עובר לפגיעה בשום שלב, גם לא באיחור (ממצא אובייקטיבי, גם אם נגטיבי). לא רק שלא בלם, אלא המשיך לאחר הפגיעה במנוח בנסיעה רצופה עד לצומת (תוך שהוא מפקיר את המנוח בזירה). עם הגיעו לצומת, הרכב כן בולם, (וראה ההתייחסות לצילומי מצלמת האבטחה שבה ניתן להבחין באור הבלם נדלק), ומשם הוא מאיץ ויוצא לעבר היציאה מהשכונה. כלום כיצד ניתן לאור ממצאים עובדתיים קריטיים אלו להגיע למסקנה לפיה "ההפך הוא נכון".
אלא שבכך לא מתמצית ההתעלמות של מומחה ההגנה מממצאים אובייקטיביים בזיקה למסקנתו הסופית. כך, אין חולק שנקודת הפגיעה בין הרכב לבין המנוח מבוצעת בשעה שהרכב נמצא בנתיב הנגדי (השמאלי). זאת התקיים מבלי שיש כל טענה מצד הנאשם כי הוא איבד שליטה על הרכב. לכך נוסיף, כי בהתאם לפלט האיתוראן ת/45 המהירות המקסימלית אליה הגיע הדודג' בזמן הרלבנטי לתאונה בעת שנסע ברחובות אלדוחא-אלתקוא הייתה 33 קמ"ש (ר' טווח הזמנים 18:51:39 - 18:52:53). כלומר, גם אם נצא מנקודת הנחה מטיבה עם הנאשם שזו הייתה מהירותו בפנייה ימינה, היא עדיין נמוכה מהמהירות המקסימלית שבה ניתן לפנות ימינה עם רכב הדודג' מבלי לאבד שליטה, כפי שזו הוערכה על ידי הבוחן פרטוש ושעומדת על 40 קמ"ש.
נזכיר כי גם בשחזור שערך מומחה ההגנה כמפורט בתמונה 8 לחוות דעתו, הוא מצייר מסלול קשתי רציף מהנתיב הימני הרחוב אלדוחא עד למקום האימפקט במסלול הנגדי. לשאלה, כיצד קבע את מסלול נסיעתו של הנאשם (ובתוך כך למסלול הנגדי) הסביר "...הצעתי מסלול משוער שהוא מסלול סביר...". הכיצד הלה קבע שפנייה ימינה מהמסלול הימני בקשת הישר למסלול הנגדי היא בבחינת מסלול "סביר" - לעד פתרונים.
נדמה כי גם בא-כוח הנאשם לא סבור היה שיש ממש במסקנה זו, ולמצער, לא ביקש לבסס עליה ממצא כלשהו. לאחר שהתובע הטיח בעד, בצדק, שכל החישובים על מרחקי בלימה אינם רלוונטיים שכן בפועל הנאשם לא בלם, הסנגור התנגד וטען: "כבודכם, העד הזה לא בא להעיד האם זה בכוונה או לא בכוונה, הוא לא מתייחס לאיומים שנטענו שעלו לפני הוא לא התייחס להחלפת הרכב. הוא בא לתת חישוב פורנזי, נקי בלי עדים שאנחנו חולקים על המהימנות שלהם" (עמ' 451). אמירה זו של הסניגור עומדת בסתירה למנדט שלקח על עצמו מומחה ההגנה לבדוק קיומן של ראיות פורנזיות לרצח בדריסה.
זאת ועוד, כיוון החצייה של המנוח, הוא למעשה הנתון הכי חשוב בכל חוות דעתו של מומחה ההגנה (יחד עם מיקום האימפקט). לאחר שהעד קבע את כיוון החצייה הוא העריך את מהירות הליכת המנוח (ור' התייחסותנו לאופן לכך) ו"גזר לאחור" כמה זמן עמד לרשות הנאשם לבלום והאם מדובר בתאונה בלתי נמנעת.