בדומה, ראה האמור בסעיף 12 בחוות הדעת, שבו מומחה ההגנה מציין כי: "אני מסיק כי המנוח חצה מימין לשמאל (פגיעה בירך שמאל ועצם בריח שמאלית) במקום המרוחק כ-9 מ' דרומה מקו הצומת ...". ושוב, גם בהקשר לקביעה זו, אין כל התייחסות של ד"ר קוגל בחוות דעתו, אף לא ברמיזה, הקושרת בין השבר בעצם הבריח השמאלית לכיוון החציה.
למעלה מצרכי העניין, ובהקשר לאמור, נוסיף כי בגופו של המנוח נמצאו שברים גם בצד ימין וראה למשל סעיף 18 לחוות הדעת, שם מצוין כי "בעצמות האגן נמצאים שברים; במרחשת ובעצמות השת והחיק מימין ומשמאל ובעצם הכסל הימנית".
לעצם הקביעה של מומחה ההגנה בדבר כיוון תנועה, בהסתמך על שבר בעצם הירך השמאלית, נחזור על המובן מאליו: אין המדובר בתרחיש "רגיל" של הולך רגל החוצה כביש או מעבר חציה בקו ישר ובקצב אחיד, אלא מונחת בפני בית המשפט עדותו של ג'ואדת המתאר סיטואציה חריגה של עליית רכב הדודג' על המדרכה לכיוונו של המנוח, שמנסה להימלט מהפגיעה בו. בשונה מהעד, בית משפט חשוף לעדות זו ואף מחויב לקחתה בחשבון במסגרת התצריף הראייתי. כמפורט מעלה, אף מצאנו לתת אמון בגרסתו של ג'אודת.
לאור האמור, לא ניתן לשלול שינוי רגעי של מנח הגוף תוך כדי ניסיון ההתחמקות, עובר לדריסה. למעשה, כל שנדרש הוא סיבוב הגוף על צירו ב-90 מעלות ביחס לרכב הדודג' (בענין זה ניתן לחשוב על סיטואציה שבה לאחר שהמנוח ירד אל הכביש משמאל לימין הוא הבחין ברכב אחריו וביקש לחזור חזרה למדרכה תוך שהוא מסובב את גופו נגד כיוון השעון, שאז פגע בו הרכב).
במהלך חקירתו הנגדית, התובע שב והקשה על מומחה ההגנה בנוגע לקיומו של תרחיש תיאורטי שמתיישב עם השבר בירך שמאל. במענה לכך, העד הרחיק בתשובותיו למישורים התנהגותיים ואחרים תוך שדחה את התרחיש כלא הגיוני: "כי אתה לא מסתובב לכיוון המכונית אתה בורח ממנה" ובהמשך: "ברוב המקרים שאתה רואה מכונית אתה הולך אחורנית אתה לא מסתובב, כי אין לך זמן להסתובב."
תשובה זו של העד בנוגע לדרך התנהלותו ה"מקובלת" או "המצופה" מאדם שמבחין ברכב שעומד לפגוע בו, הנה טענה בעלמא שלא לא בוססה בשום דרך, היא אינה חלק מומחיותו של העד, ובוודאי שאינה יכולה לשלול תרחיש אפשרי של שינוי מנח גוף תוך כדי התחמקות מפגיעה של רכב.
עצם קיום טבלה בספר הבוחנים שבה יש הערכה לגבי מהירות סיבוב גוף הולך הרגל במקרים בהם לא ניתן להעריך מהירות חציה לשם ביצוע שחזור (צורף לסיכומי התביעה, עמ' 78), מלמדת כי תרחיש שכזה אפשרי, לא רק שהוא אפשרי, אלא הוא כזה שהבוחן מחויב לקחתו בחשבון בהינתן נסיבות מסוימות. האופן שבו העד ענה בהחלטיות על הדברים שאינם בתחום התמחותו, נמצא בהלימה עם תשובות אחרות שלו, בהן שלל על הסף כל תזה שאינה מתיישבת עם חישוביו. ודוק, מדברי העד עצמו עולה כי הוא בקיא בספר הבוחנים, ומשכך, חזקה שאמור היה לדעת על קיומה של טבלה זו.