דוגמה נוספת לקושי העולה מתשובותיו של העד, ניתן למצוא באופן שבו השיב לתובע בשעה שהוצגה לו תרחיש אפשרי לפיו הנאשם התכוון להמשיך ישר עם הגיעו לצומת אך תוך כדי הנסיעה הוא הבחין במנוח והסיט את ההגה ימינה על מנת לפגוע בו. לדברי העד "מה שמתאר התובע כרגע, זה די מקביל לחישוב תנועת חץ, מהירות טיל בליסטי, מה שאומר התובע כרגע שהנאשם ראה את המנוח ואז החליט להיכנס בו והוא חישב את המסלול של המנוח עד לנקודת הפגיעה ופגע בו בנקודה שהוא החליט. אני לא חושב שזה סביר בטח לא לנאשם שלא, בטח לאדם שלא למד חישובים בליסטיים מורכבים" (עמ' 446). בכל הכבוד, לא צריך להיות מדען טילים או מהנדס מכונות כדי לדרוס אדם עם רכב או לפנות ימינה כדי לפגוע בו ברגע שהמנוח נצפה על ידו. ההקבלה שעשה מומחה ההגנה בין החישובים הבליסטיים הרלוונטיים למפגש של חפצים הנעים זה לעבר זה במהירות של אלפי קמ"ש, לסיטואציה של רכב הנוסע ב-40 קמ"ש (לכל היותר) לעברו של אדם שהולך על המדרכה או חוצה את הכביש, אינה ממן העניין. יותר משיש בה לתת מענה לשאלת התובע יש בה ללמד חוסר נכונותו לקבל או לבחון באופן ענייני כל תזה שאינה מתיישבת עם זו שהוא אוחז בה.
סיכום ביניים: כיוון החצייה הנו הבסיס לכל החישובים שערך מומחה ההגנה. העד במילותיו, הגדיר את קביעת כיוון החצייה כ"קריטית להבנת התאונה ואפשריות מניעתה" (סע' 13 לחוות הדעת). מקום שבו בסיס זה מתערער, או אז כל החישובים וכל מסקנות אליהן הגיע העד אינם רלבנטיים. אף שכך, במובנים רבים למעלה מן הצורך, נידרש לנוסחאות שבהן השתמש המומחה, ולקשיים הנלמדים מדרך הילוכו.
קושי אחד בדרך הילוכו של המומחה נוגע לשימוש ב"נוסחת הטלה" מבלי לתת הדעת לשאלה האם מדובר ב"הטלה קדמית", "הטלת מעטפת", "הטלה צדית", או "הטלה מעבר לגג" בהינתן כך שלכל הטלה שכזו נוסחה שונה. התהייה בעניין זה גדלה שכן במקרה הנדון, לא הייתה מחלוקת כי מדובר ב"הטלת מעטפת" שבה גוף המנוח "עטף" תחילה את פגוש הדודג', ראשו פגע במכסה המנוע, ורק בהמשך, בשל גובהו של הדודג', הוא עף קדימה ולא לחלקו האחורי של הרכב.
קושי שני, נוגע לעצם השימוש בנוסחת הטלה בסיטואציה האמורה. שימוש בנוסחה זו נעשה מתוך הנחה שהרכב בלם עובר לפגיעה כלומר: מיד לאחר האימפקט, ישנו ניתוק בין הרכב שמאט לבין הגופה שמקבלת את מהירות הרכב הפוגע מועפת קדימה. אלא מאי, במקרה הנדון הנאשם כלל לא בלם עובר לפגיעה במנוח, וגם לא לאחריה.