(ב) נעברה עבירה לפי חוק זה בידי תאגיד או בידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר את חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוא הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו.

(ג) בסעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה."

109. לאחר שעיינתי בראיות שהוצגו לי, אני קובעת כי הנאשם 2 הוא בהחלט נושא משרה בתאגיד, בין מתוקף אחזקותיו ותפקידו כדירקטור ויו"ר דירקטוריון ובין בשל התנהלותו בפועל.
110. אני ערה לטענות לפיהן מדובר באיש עסקים בכיר שמלונות רבים בארץ ובחו"ל, מצויים תחת מוטת שליטתו, והוא אינו מטפל אישית בכל אחד ואחד מהם (סעיף 351 לסיכומי הנאשמים), אלא שהן אינן מתיישבות עם הראיות שהוצגו לי.
111. מהנאשם 2 עצמו שמעתי כי היה מעורה לפרטי פרטים בהפעלת המלון הנוכחי, החל מרכישתו, והלאה לשיפוצו ולהליכים המשפטיים שליוו זאת. הדברים קיבלו ביטוי גם בסיכומי הנאשמים, בהם נטען כי "הוא הוביל את השקעת העתק במלון; שכר מומחים; פעל להוצאת רישיון שיפוץ; עמד בקשר עם גורמי העירייה; ניהל הליכים משפטיים; וקידם את הליכי ההסדרה בכל החזיתות" (פס' 353 לסיכומי הנאשמים).  הנה כי כן, מדובר במי שהיה הלכה למעשה מנהל פעיל של העסק לצורך הוראות חוק רישוי עסקים.
112. אשר לחריג הקבוע בסעיף 15(ב), לפיו נושא משרה לא יהיה חב באחריות פלילית אם "הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו" - התלבטתי אם העשייה של הנאשם 2 מספיקה כדי לקבוע שעשה כל שניתן למלא את חובתו. אתייחס לכך בקצרה.
113. הטענות של ההגנה לעניין ההשקעות הכבירות של הנאשם 2 בהכשרת העסק נעוצות בעיקרן בעדותו של הנאשם 2 בעצמו. אני מוצאת ליתן מהימנות מלאה ומשקל גבוה לדברים שהעיד הנאשם 2 בהקשר זה, כאשר נראה היה שמדבר מדם ליבו, וכאשר הדברים עמדו היטב גם במבחן החקירה הנגדית.
114. לציין כי שמעתי עדות נוספת לעניין קשיי ההסדרה גם מפיו של עד ההגנה עמית, אלא שעמית הצטרף לטפל בסוגיית הרישוי של העסק רק לאחר המאורעות שבכתב האישום, כך שעדותו לא שפכה אור נוסף על ההתרחשויות מזמן אמת.
115. לצד דברים שסיפר הנאשם 2 בעצמו ביחס לאותם מאורעות מזמן אמת, חלק משמעותי מהסיכומים (בפרט בסעיפים 37,45-143) מבקש להתבסס על עובדות שנקבעו בהליכים אחרים, בין מחלוקות אזרחיות שהתבררו בבית המשפט לשכירות ובין הליכים שנוהלו בערכאות השונות אגב צווי הריסה מנהליים שבוטלו בחלקם ואושרו בחלקם. אני מתקשה להידרש לעובדות שנקבעו בתוך הליכים אלו, ושלא שמעתי ראיות ישירות לגביהן בהליך שלפניי (אזכיר כי סעיף 42 לפקודת הראיות פועל בכיוון ההפוך).  בד בבד, כאמור, עצם המאמצים המשמעותיים, ההון הרב שהושקע, ריבוי ההליכים המשפטיים וקשיי הביורוקרטיה שעמם נאלצו הנאשמים להתמודד, עלו גם מעדות הנאשם בעצמו (גם אם לא ברזולוציה שהובאה בסיכומים).  כמו כן, אציין כי עיינתי בפסיקה השונה אליה הפנתה אותי ההגנה בעניינו של העסק, והתרשמתי ממובאות אלו שאליהן הופניתי כחיזוק לכך שאכן הנאשמים היו טרודים בהליכים רבים במסגרת ניסיונם להפעיל את העסק, וכי בחלקם המשמעותי, מצאו הערכאות השונות שיש ממש בעמדת הנאשמים (לעניין ההידרשות לאסמכתאות אלו לצורך הממצאים שצוינו, ר' ע"פ 277/81 שלום הלוי נ' מדינת ישראל, לח(2) 369 (1984); רע"פ 2847/10 ג'ימי צור נ' מדינת ישראל (נבו 15.4.2010)).
116. הנה כי כן, התרשמתי שהנאשמים מנסים מזה שנים ניסיון אותנטי וממשי לקדם את קבלתו של רישיון עסק. אמנם, בשום שלב לא הוגשה עתירה מנהלית ביחס להחלטה שלא ליתן רישיון עסק.  ואולם, לא עולה כי הדבר נבע מזלזול או מהתעלמות מההליך.  נהפוך הוא.  להבנתי, לאחר שהרשות הבהירה שהרישיון מותנה בהסרתו של חסם תכנוני, הנאשמים השקיעו משאבים אינספור בהסרת אותו חסם תכנוני.  המסלול שבחרו הוא מסלול משפטי הגיוני וענייני, שמעיד על ניסיון של ממש לפתור הבעיות; ולא ניתן לומר שעתירה מנהלית המבקשת מבית המשפט להורות על מתן רישיון עסק חרף אותו חסם, היא מסלול משפטי עדיף על זה שנבחר.
117. עדיין, נותרת השאלה, האם די בכך כדי לעמוד ברף הגבוה שקובע סעיף 15(ב) לחוק רישוי עסקים לפיו אחריותו של נושא משרה לא תעמוד אם "עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו".
118. בהקשר זה אעיר כי במסגרת תיקון מס' 34, תוקן סעיף 15 כך שכיום נושא המשרה חב באחריות כל עוד לא עשה כל שניתן כדי למלא חובתו; ולא די עוד בנקיטת אמצעים סבירים, כפי שהופיע בלשון החוק בעבר. הנה כי כן, המחוקק אמר דברו לפני פחות מעשור, והבהיר, כי ההגנה נתונה רק במקרים מיוחדים שבהם נעשו מאמצים העולים כדי "כל שניתן" למילוי החובה.
119. להעיר, כי מפסיקה של בית המשפט המחוזי שדנה בסעיף החוק עוד לפני שלשונו הוקשחה והוחמרה בתיקון 34, עולה כי הפעלת עסק ללא רישיון מעבר לתקופות ה"חסד" להפעלת העסק עד קבלת הרישיון כפי שהייתה קיימת באותם ימים, איננה עומדת בתנאי חריג זה (ור' עפ"א (תל אביב-יפו) 80067-06 שביט רמי נ' מדינת ישראל- עירית תל-אביב יפו (7.4.2008)).
120. במקרה הנוכחי, לפי גרסת הנאשמים עצמם, מדובר בעסק שפועל ללא רישיון תקופה ממושכת מאוד - משנת 2018 ועד היום, כאשר הפעלתו בפועל החלה עוד ב-2021 או 2022. מדובר בתקופה ממושכת מאוד, שבה פעל העסק ללא רישיון, מעל ומעבר לכל "תקופת חסד" שהיא.
121. זאת ועוד: התרשמתי כי מידת שליטתו של הנאשם 2 בעסק איפשרה לו לשקול את השהיית פעילות העסק עד להשגת הרישיון, וזאת להבדיל מנושאי משרה אחרים שאולי אינם בעלי השפעה כזו. בחלוף תקופה ממושכת שכזו, כאשר עדיין לא היה לעסק רישיון, האפשרות של סגירת העסק עד להוצאת הרישיון צריכה הייתה לעמוד על הפרק.  לא שמעתי הסבר מניח את הדעת למה אפשרות זו לא נבחרה, ונראה כי הטעם לכך אכן היה כלכלי בלבד.
122. ודוק: הנאשמים הדגישו בסיכומיהם את התוצאות המשפטיות של ההליך בבית הדין לשכירות שהסתיים לדבריהם באימוץ מלוא טענותיהם, וכן את צו ההריסה שהעירייה חזרה בה ממנו ואת ביטולו של צו ההריסה המנהלי שנגע לפיר המעליות, הצו שהיה מרכזי יותר לשיטתם. הם ביקשו להישען על כך כדי ללמד שנקלעו בעל כורחם להליך תכנוני מכביד שכלל דרישות שאינן במקומן, ושלא הייתה להם כל אחריות אליו ולהתמשכותו.
123. אלא שהתמונה בהקשר זה אינה שלמה. לצד דברים אלו, במסגרת בצה"מ 1705-09-19, כן אושר לביצוע צו 1335-19 וזאת עוד ביום 7.1.2025, וערעור שהוגש נדחה עוד ביום 24.12.2025.  בית המשפט המחוזי, מפי כב' השו' תבור, ציין כי "ראיתי את העבודות שבוצעו והתרשמתי מהיקף ההשקעה ומיופיה של התוצאה והשינוי החיובי בחזות המקום לרווחת כלל התושבים.  עם זאת כל אלו לא מצדיקים ביצוע עבודות בלי היתר ממש כפי שנדרש כל אדם אחר.  בפועל קיבלה המערערת זמן רב ביותר ומתברר שלא היה בו די להכשרת הבניה.  הטענות לגבי הצו נדחו ובצדק נדחו" (פס' 34).  אכן, לכל אדם יש זכות למצות טענותיו מול הערכאות המשפטיות, ולכן אינני זוקפת לחובתם את עצם ניהולו של ההליך; אך לא ניתן לטעון טענה לפיה הליכי התכנון והבנייה היו כולם הליכי סרק, מעין מלכוד רגולטורי בלתי מוצדק, שבגינו מוצדק היה לעשות דין עצמי כמו שנעשה, כאשר אחד מבין שני הצווים שבגינם התנהל ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים כן אושר בבית המשפט לעניינים מקומיים וגם בערכאת הערעור.  בנוסף, גם לאחר דברים אלו, חלפה למעלה מחצי שנה נוספת עד שהבנייה האסורה נהרסה (אסמכתא שצורפה לכתב בי דין מיום 20.8.2026, ור' גם עדות עמית כמפורט בפס' ‏68 לעיל).  הדבר אינו מתיישב עם הטענה לפיה הנאשם עשה כל שניתן לבצע חובותיו החוקיות.
124. זאת ועוד, מדובר בעסק שמרחף מעליו צו סגירה שיפוטי שניתן בהליך קודם, עוד משנת 2017, והנאשם 2 בחר להמשיך להפעיל את המלון ואפילו לא ניסה לבקש עיכוב ביצועו של הצו. כלשונו של הנאשם "אני לא עניין אותי הצו סגירה...".  להעיר, כי בתגובת המאשימה לטענות המקדמיות מיום 18.5.2025 העירה המאשימה כי מתבקש היה להגיש עיכוב ביצוע מעין זה; אך הדבר עדיין לא התבקש.  גם מטעם זה, כאשר לא נעשה אפילו ניסיון לנסות לעכב צו שיפוטי תלוי ועומד, אי אפשר לומר שהנאשם 2 עשה "כל שניתן" כדי למלא את חובותיו לפי חוק רישוי עסקים.
125. בנסיבות אלו, ומבלי להקל ראש במאמצי ההכשרה שנקטו הנאשמים, אני מתקשה לקבוע כי הנאשם 2 עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו להפעיל העסק ברישיון. לפיכך, לא אוכל לקבוע כי הוא נעדר אחריות פלילית לעבירה המיוחסת לו.

יסודות העבירה ואחריותה של הנאשמת 1 לעבירה של אי קיום צו

126. העבירה השנייה שמיוחסת בכתב האישום, הפעם לנאשמת 1 בלבד, היא עבירה של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים. הפעם, לא מדובר בעבירה שצוין לגביה שהיא עבירה של אחריות קפידה, ולכן מדובר בעבירה שבה נדרשת מחשבה פלילית.
127. בהקשר זה, התביעה הפנתה אותי לצו סגירה והפסקת עיסוק שניתן ביום 30.1.2017 על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו בתיק פלילי מס' 02/15/0008458, אשר נטען כי נכנס לתוקפו ביום 1.4.2017, וכי הוא נמסר לנאשמת 1 בתאריך 30.1.2017. לציין כי הנאשמת 1 (להבדיל מהנאשם 2) כלל לא כפרה בצו שהוצא ביחס אליה או במסירתו אליה (ר' סעיף 91 לכתב בי דין מיום 5.3.2025).  מאחר שרק לנאשמת 1 יוחסה הפרת הוראת החיקוק הזו, ולא נרשמה כפירה כלשהי מצידה לאמור בהקשר זה, הרי שאין צורך להמשיך ולהרחיב בדברים.
128. למען הסדר הטוב אעיר, כי במהלך עדותו הנאשם 2 הציע כי נוכח השיפוץ המסיבי שנערך במבנה, יש לראות בו מלון חדש לכל דבר ועניין, ולכן הצו הקודם כאילו אינו חל. לא אוכל לקבל הטענה.  הצו נותר בתוקף, בוודאי כשמדובר באותה כתובת ואותו סוג עסק.  לא בכדי, טענה זו שהודגשה כך על ידי הנאשם 2, לא קיבלה ביטוי ככזו בסיכומי הנאשמים (ור' פס' ‏88 לעיל).
129. הנה כי כן - המאשימה עמדה בנטל להוכיח את העובדות הנדרשות כדי לייחס לנאשמים 1-2 עבירות לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, כאשר אחריותו של נאשם 2 עולה לפי סעיף 15 לחוק רישוי עסקים, ולנאשמת 1 הוכחה היטב עבירה לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים.

טענות ההגנה מן הצדק

130. אלא שבכך לא מסתיים הדיון שלפניי, ועליי להידרש עתה לטענות ההגנה מן הצדק, שהועלו לראשונה עוד ביום 5.3.2025 ושבהן התמקדו גם החקירות, הראיות והסיכומים.

לא מצאתי ממש בטענה לפגיעה בזכות הנאשם 2 למסור גרסתו

131. אין צורך להכביר מילים בדבר חשיבותה של הזכות של חשוד להישמע בטרם יוגש נגדו כתב אישום. מדובר בזכות יסוד שהיא חלק מהזכות להליך הוגן.
132. אכן, לרשויות החקירה יש לא רק זכות לחקור את החשוד כדי להשיג מידע רלוונטי לחקירה, אלא גם חובה לבצע חקירה, כדי לקבל את גרסת החשוד, וכל זאת, כחלק מזכותו של הנאשם בהליך פלילי להליך הוגן (יעקב שקד בית המשפט לעניינים מקומיים: הלכה למעשה, 41-50 (2019); ר' גם תו"ב (מקומיים רח') 52030-11-15 ועדה מקומית לתכנון ובנייה נס ציונה נ' טריפל איי נכסים והשקעות ע.מ, בפס' 9.1 לפסק הדין (נבו 9.10.2018)‏).
133. בד בבד, נקבע לא פעם כי בתיקים שעניינם עבירות רישוי עסקים או תכנון ובנייה, כאשר אין בשלב החקירה גוף חוקר המחזיק בסמכויות חקירה, די בהזמנתו של הנאשם כדין לקבלת גרסתו, וזאת אפילו לא נמסרה בפועל ההזמנה לחקירה, ואפילו הנאשם לא התייצב למסור גרסתו (ור' למשל עפ"א (מחוזי חי') 61516-08-20 פרג' אבו רומי נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה שפלת הגליל בפס' 35 לפסק הדין (נבו 9.12.2020)‏‏; וכן תו"ב (מקומיים צפת) 19048-11-14 ועדה מקומית לתכנון מרום הגליל נ' שמעון קדוש, בפס' 8 לפסק הדין (נבו 4.7.2017)‏‏).
134. ומהתם להכא.
135. לעניין הנאשמת 1 - הוכח לפניי כי הנאשמת 1 זומנה כדין למסור גרסתה מהכתובת בו פועל העסק. משלא שלחה נציג מטעמה למסור גרסה, אין לה להלין אלא על עצמה.  לכן, לא ניתן לקבוע כי נפגעה זכות השימוע שלה.
136. לעניין הנאשם 2 - מחומר החקירה עולה כי הזמנה למסירת גרסה נשלחה לנאשם 2 לכתובת המופיעה במסמך "מאגר תושבי תל אביב והבאים בשעריה". בתחתית העמוד צוין כי "מקור המידע לתדפיס זה הוא שירות אצווה של רשות האוכלוסין..." (ת/2).  לא נשמעו טענות כלשהן לגבי האותנטיות של המסמך.
137. הגם שההגנה כאמור לא כפרה במסמך עצמו, במהלך החקירה שלו בבית המשפט, הנאשם 2 כפר בכך שהכתובת הרשומה במסמך זה היא כתובתו. לדבריו, הוא התגורר באותם ימים בכתובת סמוכה אחרת (עדות הנאשם, עמ' 80 שו' 21-22,31).
138. אקדים ואציין כי בכתב בי הדין בו פורטו הטענות המקדמיות ביום 5.3.2025, נטען בפירוט רב שלא התקבלה הזמנה לגרסה ושיש בכך משום פגיעה בזכות הנאשם שיש בה להצדיק ביטול כתב האישום. בד בבד, לא נשמעה טענה ברורה ביחס לטעות בכתובת (הטענה עשויה להשתמע לכל היותר מפס' 56 לכתב בי הדין, אך מה שעולה ממנו בבירור הוא שהיה צריך לפנות לכתובת המשרדים של הנאשם שאותה מסר לעירייה, ולא עולה בבירור שהייתה טעות גם בכתובת הבית שלו עצמה).  במובן זה, מדובר בטענה שעלתה לראשונה במשפט ולכן הטענה היא כבושה.
139. כטענה מאוחרת, מצופה היה לכל הפחות שהטענה תהיה מגובה באסמכתא מתאימה, אך הנאשם 2 לא הציג אסמכתא כלשהי לכך שאכן הכתובת שבה גר באותם ימים הייתה אחרת.
140. בנוסף, יש להעיר, כי הנאשם 2 לא כפר בכך שזוהי הכתובת שהייתה רשומה במרשם האוכלוסין, אלא רק כפר בכך שזו הייתה כתובתו - וברור שאם הוא עדכן באופן לא מדויק את מרשם האוכלוסין, ולא פעל לתקן הטעות במרשם, הרי שאי קבלת מכתב ההזמנה הוא בגין מחדל מצידו, ואין לו להלין אלא על עצמו.
141. עוד, קשה להתעלם מכך שבתיק מצוי חיווי של דואר ישראל לפיו הדואר כן נמסר ליעדו (ת/4). לא שמעתי כפירה כלשהי גם באותנטיות של מסמך זה, ובוודאי שלא הוגש מסמך חקירת דואר או כל מסמך אחר שיסביר את הפער בין חיווי הדואר, לבין עדות הנאשם 2 לפיה לא קיבל המכתב לידיו בשל אותה טעות נטענת בכתובת.
142. ולצד כל אלו יש להעיר כי עולה מאישורי המסירה בתיק בית המשפט כי הזמנה לדיון מיום 25.12.2024 בהליך הנוכחי נמסרה לנאשם 2 באותה הכתובת ממש בה טען כי מעולם לא התגורר (אישור מסירה מיום 5.2.2023, נסרק לתיק נט המשפט ביום 2.3.2023).
143. בנסיבות אלו, הנאשם 2 לא עמד בנטל לסתור את טענת המאשימה ואת ראיותיה המלמדים כי מכתב ההזמנה למסירת גרסה נשלח אליו כדין, לכתובתו הרשומה, ואף התקבל על ידיו.
144. ב"כ הנאשם מוסיף ומלין על כך, שבמכתב שנשלח לעיריית תל אביב ביום 1.7.2019, יודעה המאשימה כי הנאשם 2 זמין לקבל מכתבים בכתובת אחרת לגמרי, כתובת משרדו ממנה פועלים עסקיו (נ/3). לציין כי כתובת זו מופיעה גם ככתובתו של הנאשם 2 ברשם התאגידים (ת/1).  לא אוכל לקבל הטענה.  עם כל הכבוד, הכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין היא זו שמשמשת לצורכי הזמנה למסירת גרסה לצורך חקירה פלילית.  זוהי חובתו של כל אדם, לפי סעיפים 2(א)(11) ו-17 לחוק מרשם אוכלוסין, לעדכן את כתובתו זו.  המדינה בשלב החקירה בעבירות כגון אלו שלפניי, שבהן אין לה סמכויות חקירה וגם אינה יכולה לדרוש מאדם להגיע למסור גרסתו, אינה מחויבת לתור אחרי כתובות שנרשמו במכתבים אי אילו שנים קודם לכן, או "לרדוף" אחרי חשודים בשלל כתובות, וזאת עד שתקבל גרסתם.  כך, במיוחד לאחר שמתקבל אישור מסירה לפיו ההזמנה למסירת הגרסה כן התקבלה אצל הנמען, ולכן החיווי מלמד שהנאשם בחר שלא להתייצב.
145. במכלול הנסיבות, אני מוצאת כי לא נפל כל פגם בהזמנת הנאשם 2 למסור גרסתו, ומשלא התייצב למסור גרסה - אין לו להלין אלא על עצמו.

הטענות לאכיפה בררנית

רקע נורמטיבי

146. כידוע, החלטה על העמדה לדין פלילי היא החלטה מנהלית, המצויה בליבת ההחלטות שבסמכות התביעה הכללית לקבל. משכך, נקבע שהביקורת השיפוטית על החלטת רשויות התביעה תהא, ככלל, ביקורת מצומצמת, ובית המשפט ייטה להתערב בשיקול דעת התביעה רק במקרים בהם התגלה משגה מהותי או עיוות דין היורדים לשורשו של עניין (ראו והשוו: בג"צ 7195/08 אבו רוחמה נ' הפרקליט הצבאי הראשי (1.7.2009), עע"מ 7485/19 קשקוש נ' מדינת ישראל (6.7.2020)).
147. אחד המקרים בהם עשויה להיות התערבות בשיקול דעת הרשות, הוא מצב של אכיפה בררנית, שבו עצם האכיפה היא "לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג (3) 289, בעמ' 305).
148. ודוק: אכיפה בררנית איננה אכיפה חלקית. כלומר, לא די בכך שהשמיכה קצרה וידה של הרשות אינה מגיעה לכל עבריין ועבריין; אלא שיש להראות כי הרשות בהפעלת סמכויותיה פעלה באופן שיש בו כדי לפגוע בתחושת הצדק, עד כדי כך שהיא מקימה הגנה המצדיקה קבלת סעד כלשהו, בין ביטול כתב אישום ובין סעד אחר, למשל בשלב גזירת העונש.
149. אין חולק כי הנטל להוכחת טענת אכיפה בררנית מוטל על הטוען. בד בבד, הפסיקה עסקה לא פעם בשאלה מהו בדיוק הנטל האמור, ועד לאן הוא משתרע.  הסוגיה עמדה במוקד המחלוקת שבין שופטי בית המשפט העליון בע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקה 38 (10.9.2013), כאשר כב' השו' פוגלמן קבע כי די באכיפה חלקית כדי להעביר את הנטל לכתפיה של הרשות, להסביר מדוע האכיפה איננה בררנית; אך מנגד, השופט ג'ובראן סבר כי לא די במקרה בודד כדי להעביר את הנטל, ויש להצביע על סטייה ממדיניות שיטתית ומתמשכת, והשופט גרוניס החזיק עמדת ביניים לפיה יש להצביע על סטייה ממדיניות שיטתית וממושכת אלא אם כן לנאשם אין גישה לחומר הדרוש לו כדי לעמוד בנטל האמור.
150. משבית המשפט העליון נותר חלוק בדעותיו באשר להעברת הנטל בהקשר זה, מצאו הערכאות הדיוניות להכריע בהעברת הנטל אד-הוק ובנסיבותיו של כל מקרה לגופו, תוך שהן מביאות בחשבון מעבר לשיקולים שפורטו בעניין פרץ גם את סוג העבירות וחומרתן, האם הן נפוצות או חריגות, מיוחדות או מעוררות רגישות מיוחדת (ע"פ (מחוזי מרכז) 60233-02-23 אברהם אוחנה נ' פרקליטות מחוז תל אביב מיסוי וכלכלה (נבו 8.9.2024)).
151. סוגיה חשובה נוספת, היא כי כנקודת המוצא להוכחת טענת אכיפה בררנית, הטוען טענה זו צריך להצביע על מקרים דומים לשלו שבהם לא נעשתה האכיפה, היינו: על קבוצת שוויון שלא בוצעה בה אכיפה. כך, אם בין העסקים אליהם מבקש הנאשם להשוות עצמו מתקיים שוני מהותי ורלוונטי, דוגמת סוג העסק, סוג ההפרה, וכיו"ב - ייתכן בהחלט שההימנעות מהאכיפה של המקרה האחר, אינו מקים אכיפה בררנית בהשוואה לעניינו שלו.  לעומת זאת, אם תוכח אכיפה שונה במקרים דומים, זו עשויה להיות אכיפה בררנית, לפי אמות המידה הקבועות בפסיקה (ור' למשל רע"פ 90737-01-26‏ עמיהוד בורוכוב נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב (4.2.2026)).
152. על רקע מושכלות היסוד האמורות, אפנה לראיות שהוצגו לי ביחס לטענות האכיפה הבררנית שלפניי.

לא הוכחה אכיפה בררנית בהשוואה בין העסק הנוכחי לבין עסקים אחרים

153. הטענה הראשונה של הנאשמים היא כי האכיפה הפלילית כאן סוטה מזו שננקטה על ידי המאשימה ביחס לבעלי מבנים סמוכים.
154. בהקשר זה, טענו הנאשמים עוד בשלב הגשת הטענות המקדמיות כי יש להשוות בין העסק לבין מקרים אחרים "ובפרט למבנים השכנים למלון". בתוך כך, הפנו אותי הנאשמים עוד מתחילת הדרך לעניינו של אבולעפיה, אשר לפי הטענה מפעיל עסקים ללא רישיון מבלי שהרשות נוקטת הליכים נגדן; ואף זוכה לקבל היתרים זמנים לצורך הפעלת עסקיו, אפילו אם הוא מתעלם מצו הריסה שיפוטי לפי דיני התכנון והבנייה שהוטל על המבנה מימים ימימה.  הוטעם, כי בעסק אחר של אבולעפיה קרסה מרפסת, ובכל זאת, ההיתר לא נשלל והעסק ממשיך לפעול.  בנסיבות אלו, נטען, כי שלילת ההיתר והרישיון מהנאשמים ונקיטת הצעדים נגדם עולים לכדי אכיפה בררנית (פס' ‏14 לעיל).
155. הנאשמים חזרו על טענה זו במלוא עוזה בשלב הבאת הראיות ושוב בשלב הסיכומים. לדבריו של הנאשם 2, אבולעפיה הוא איש עסקים שמפעיל עסקיו בצורה לא חוקית, אך אינו נאכף בזכות שלמונים שהוא משלם לגורמים בעירייה (פס' ‏64 לעיל).
156. לאחר עיון בדברים שהוצגו לי בהקשר זה, אני מוצאת כי התשתית הראייתית שהונחה לפניי אינה מספיקה כדי לבסס טענת אכיפה בררנית מסוג זה.
157. אשר לטענה כי אין ולא ננקטים הליכי רישוי עסקים בעניינו של אבולעפיה - המאשימה הציגה לעיוני הליך שננקט ביחס לעסק סמוך של אבולעפיה, וזאת בניגוד לטענות החריפות שנשמעו ביחס לאי נקיטת הליכים נגדו ונגד עסקיו (ת/10). גם לאחר שהנאשמים נוכחו כי ננקט הליך ביחס לעסקיו של אבולעפיה, הנאשמים טענו, שההליך שהוצג מלמד על אפליה נגדם, וזאת משום שהסתיים "רק" בהרשעת התאגיד ולא בהרשעתם של מנהליו, כאשר המאשימה לא הייתה נכונה להסדר דומה לגבי הנאשם 2 (ת/10,22.1.2026 בעמ' 34).
158. עיינתי בשני ההליכים ואינני סבורה שהם מצויים באותה קבוצת שוויון. בכל אחד מהמשתנים הנראים לעין, העניין שלפניי חמור יותר מזה של עסקו של אבולעפיה.
159. העסק הנוכחי הוא בית מלון וצריכת משקאות משכרים, העסק של אבולעפיה בת/10 היה בית אוכל לאפייה ומכירה של דברי מאפה, הכנת טוסטים וכריכים.
160. העסק הנוכחי הוא בשטח 888 מ"ר, העסק בת/10 היה בשטח 144 מ"ר.
161. העסק הנוכחי פועל ללא רישיון מאז 2012, כאשר כבר ב-2017 ניתן צו שיפוטי לסגירת העסק בשל אי עמידה בדרישות חוק רישוי עסקים, ועד היום ב-2026 המלון פועל ללא רישיון. לעומת זאת, בעסק של אבולעפיה בתיק שבת/10 דובר בהפעלת עסק ללא רישיון לפי ביקורת בשנת 2019, בלי שתלוי ועומד צו שיפוטי קודם, כאשר בחלוף כשנה מהגשת כתב האישום, בשלהי 2020, העסק כבר אחז ברישיון.
162. כל המשתנים האלו מלמדים שלא מדובר בקבוצת שוויון אחת, ולכן, לא מדובר באכיפה בררנית.
163. הנאשמים ממשיכים ומתייחסים למדיניות הרשות שאיפשרה ליתן לאבולעפיה רישיון, חרף קיומו של צו שיפוטי תלוי ועומד בדיני התכנון והבנייה. בהקשר זה הופניתי לעתפ"ב אבולעפיה שנזכר לעיל.  לציין כי מעיון בתיקים נראה כי מדובר בכתובות שונות ותקופות שונות בין עתפ"ב אבולעפיה לבין ת/10.  לאחר עיון בדברים, לא אוכל לדון בטענה זו.  הטענות ביחס להחלטה ליתן רישיון לאבולעפיה אך לא ליתן רישיון או היתר זמני לעסק של הנאשמים, הן טענות הנוגעות לשיקול הדעת המנהלי של הרשות, סוגיות שהן ככלל בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, בצירוף סעיף 7(1) לתוספת הראשונה).  לא שוכנעתי שיש הצדקה לקיים את הדיון בתקיפה עקיפה בהליך זה רק כדי לנסות ולרומם טענת אכיפה בררנית, בהשוואה לעסקים שאפילו לא למדתי שהם דומים מספיק כדי לקיים קבוצת שוויון אחת.
164. אשר לאותה מרפסת שקרסה במבנה סמוך, ולפי הטענה גם היא קשורה לעסקיו של אבולעפיה (נ/6) - לא הוצגו ראיות כלשהן וגם לא שמעתי עדות כלשהי מידיעה אישית לגבי מהותו של העסק במבנה הסמוך, ממתי פועל, אילו אישורים או סירובים אוחז, מה קרה לאחר קריסת המרפסת - האם הרישיון בוטל או לא, האם הפעילות בעסק חודשה לפני שנשלמו שם התיקונים וכיו"ב. זאת ועוד: מדברים שעלו בדיון עולה כי אירוע קריסת המרפסת אירע לאחר מועד הביקורת בעסק דנן וגם לאחר מועד הגשת כתב האישום.  קשה להלום שהפעלת המלון משך שנים, החל מ-2012 הלאה למועד הביקורת ב-2022 ועד היום, תוסבר באירוע בטיחותי שהתרחש בעסק סמוך כלשהו ב-2023 ותוקן בסמוך לאחר מכן.  למעשה, מהסיכומים עולה שהנאשמים אינם חולקים על כך שתיקון מהיר ויעיל של המבנה מצדיק המשך הפעלת העסק האחר.  תחת זאת, נראה כי שוב הם אוחזים בטענה הנוגעת לשיקול הדעת המנהלי של רשות הרישוי, כאשר לשיטתם לאירוע קריסת ותיקון המרפסת במבנה הסמוך ב-2023 יש משמעות בבחינת שיקול דעת הרשות שלא ליתן לנאשמים כאן רישיון עסק מזה שנים רבות.  שוב, נראה כי מקומה של טענה זו אם כבר בבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא במסגרת תקיפה עקיפה בהליך הנוכחי; ולא מצאתי הצדקה לדון בה כאן.
165. בנוסף, הנאשמים טוענים טענה כללית לאי נקיטת הליכים ביחס לעסקים אחרים, גם אם אינם של אבולעפיה.
166. בהקשר זה, המאשימה הציגה לעיוני מסמך המלמד על האכיפה הפלילית ברישוי עסקים באזור הגיאוגרפי הרלוונטי (ת/9). הנאשמים טוענים שרבים מהעסקים המנויים בת/9 עדיין פועלים.  לא הונחו ראיות לעניין זה.  כמו כן הם טוענים שכנגד חלק מהעסקים שהחלה בעניינם אכיפה לא הוגש כתב אישום, וגם מכך ניתן ללמוד שננקטה כלפיהם אכיפה בררנית.  ואולם, הם לא הניחו לפניי ראייה כלשהי המלמדת על מהותם של העסקים הסמוכים, משך ההפרה, טיבה של ההפרה, ההליכים שננקטו בה, דיות הראיות שחייבה למשל החזרת התיק לפיקוח, ועוד.  בתיק הנוכחי, כאמור, מדובר בהפרה מתמשכת, והרשות המתינה זמן רב מאוד מאז הופר הצו השיפוטי הקודם ועד שהגישה כתב אישום זה.  גם במשך הזמן האמור, העסק לא השיג רישיון.  על פניו, מדובר בזהירות מירבית, ולא במקרה שבו הרשות אצה להגיש כתב אישום, כפי שנטען בסיכומי הנאשמים.  להזכיר כי מצאתי כאמור לעיל שהנאשמים זומנו כדין למסור גרסה, וחרף חלוף הזמן הממושך, לא עשו כן.  בנוסף, ולענייננו, לא ראיתי בין הראיות שהוצגו לי אינדיקציה כלשהי כי לגביהם של עסקים אחרים, שבהם הרשות בחנה אפשרויות של החזרה לפיקוח להשלמת ראיות או גניזת התיק, ננקטה זהירות גבוהה עוד יותר מזו שננקטה כאן.  במכלול, מת/9 השתקפה לי מדיניות עקבית של זהירות ובחינה אחראית של הראיות עובר להגשת כתב אישום.
167. ודוק: את היעדרן של הראיות לאכיפה בררנית שמפלה בין הנאשמים לבין אחרים לא ניתן לתלות בהיעדר נגישות לסוג זה של מידע. בהקשר זה אציין, כי במסגרת הטענות המקדמיות נכללה בקשה לקונית לקבל נתוני אכיפה לצורך ביסוס הטענות המשפטיות (פס' 87 לטענות המקדמיות מיום 5.3.2025).  בהחלטתי בהקשר זה, ביקשתי מהנאשמים להבהיר אם הבקשה שהייתה כאמור לקונית למדי היא ממצה מבחינתם, שמא מבקשים להגישה בנפרד בין לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי בין לפי סעיף 108 לחוק זה, וציינתי כי "עם קבלת התייחסותם תינתנה הוראות להמשך בהקשר זה" (החלטה מיום 22.5.2025).  התייחסות הנאשמים לאמור מעולם לא הוגשה, וכך, הבקשה לקבלת חומרים נוספים נזנחה.
168. בנסיבות אלו, הנאשמים אינם יכולים להלין על היעדרו של חומר ראייתי לביסוס טענתם, והם גם אינם יכולים להיבנות מכך שעד התביעה שהגיע לבית המשפט, אדלשטיין, לא ידע לתרום מידע נוסף בטענות האכיפה הבררנית השונות שהועלו על ידם (פס' ‏43 לעיל, וטרוניותיהם בסעיפים 236-348 לסיכומיהם).
169. הנה כי כן, התשתית הראייתית שהונחה לפניי אינה מספיקה כדי לקבוע שננקטה אכיפה בררנית בין עסק זה לבין עסקיהם של אחרים.

הורם הנטל להראות אכיפה בררנית בהשוואה שבין נושאי משרה שונים באותו העסק

170. טענת אכיפה בררנית נוספת שהובאה בהליך זה, היא טענה לאכיפה בררנית בין נושאי משרה במלון לבין עצמם, כאשר טענת האכיפה הבררנית נוסחה מלכתחילה כ"החלטה שלא להעמיד לדין את הבעלים הנוספים במקרקעין ו/או בנסיבות זהות או דומות" (פס' ‏14 לעיל). במסגרת עדותו בבית המשפט, הנאשם 2 עצמו חידד את הטענה, והבהיר כי לעסק דירקטורים נוספים, ונגדם לא הוגש כתב אישום (עמ' 78 שו' 26-33, עמ' 79 שו' 1-3).
171. לאחר שנתתי דעתי לדברים, אני מוצאת כי העמידה על כתב האישום בעניינו של הנאשם 2, תוך התעלמות מנושאי משרה אחרים שעולים מחומר הראיות שהונח לפניי, מעוררת קושי.
172. כאמור לעיל, המאשימה קשרה את נאשם 2 לנעשה בעסק באמצעות ת/1, ממנו ניתן ללמוד כי הוא דירקטור בחברה. הנאשם 2 אף אישר בחקירתו הנגדית כי כיהן כדירקטור.
173. אלא, שבאותו ת/1 מופיעים שמותיהם של שני דירקטורים נוספים. כנגד האחד, שמכהן בתפקיד עוד משנות ה-90', הוגש כתב אישום ונמחק.  כנגד האחרת, שנרשמה כדירקטורית כתף לצד כתף עם הנאשם 2, כתב אישום מעולם לא הוגש.  על פניו, הדירקטורים האחרים באים באותה קבוצת שוויון עם הנאשם 2, ואם כבר אותו אחר שנמחק נחזה להיות בעסק שנים רבות קודם לכן שבהן העסק פעל ללא רישיון, ובכל זאת, כתב האישום נותר תלוי ועומד בשלב הנוכחי רק כנגד הנאשם 2.  לכן, הנטל הבסיסי להצביע על אכיפה בררנית הורם, ועתה, יש לקבל את תשובת המאשימה לשוני בין המקרים.
174. אלא שהמאשימה בסיכומיה אמנם נדרשת לחלקו של הנאשם 2, אך אינה עומדת על השוני שבינו לבין אותם אחרים שנמנים עימו באותה קבוצת שוויון. ודוק: אכן, קבעתי כממצא עובדתי, שלנאשם תפקיד פעיל בניהול העסק, שמקים לו אחריות פלילית להפעלתו ללא רישיון (פס' ‏113-‏125 לעיל).  אלא שבכך לא די כדי לקבוע, שחלקו של הנאשם 2 בניהול ובקידום העסק משמעותי מזה של אחרים שמופיעים ברשם התאגידים כבעלי תפקיד זהה, ובהתאמה, לא די בכך כדי לקבוע שהאכיפה כנגדו ולא כנגד אחרים אינה שרירותית.
175. ואם המאשימה ביקשה לבסס את ההבחנה באכיפה על השוני שבין חלקו של הנאשם 2 לבין חלקם של אחרים בניהול בפועל, צריכה הייתה לטעון זאת ברחל בתך הקטנה, להביא על כך ראיות בשלב פרשת התביעה או לפחות לחקור על כך את הנאשם 2 או את העד מטעמו בשלב פרשת ההגנה. דברים אלו לא נעשו.  לכן, תשובת המאשימה להבחנה שבין הנאשם 2 לבין דירקטורים אחרים נותרה חסרה וגם לא מבוססת מהבחינה הראייתית.
176. להעיר, כי בית משפט זה נחשף באחד הדיונים לטענות של מי שנמחק מכתב האישום, וייתכן שהובילו למחיקתו ולכך שאותה דירקטורית נוספת מעולם לא הועמדה לדין (פרוטוקול מיום 3.7.2024). אלא שטענות אלו מעולם לא נטענו על ידי המאשימה כהסבר לשוני שנקטה באכיפה, לא במענה לטענות המקדמיות, לא בשלב שמיעת העדים והעיון בראיות, ולא בסיכומים.  לכן, מדובר בטענות שאינן מונחות לפניי וככאלו הן לא יכולות להסביר את השוני באכיפה.
177. עוד לציין כי ההבחנה בין הנאשם 2 לבין דירקטורים אחרים בחברה, עלתה בחקירתו הנגדית של אדלשטיין. אדלשטיין הסביר, כי נאשם 2 מצא עצמו בכתב האישום הנוכחי, להבדיל מכל אותם אחרים הרשומים כנושאי משרה דומים בעסק, מן הטעם שהוא היה חתום בעצמו על הבקשה לרישיון עסק.  הנאשם 2 מצידו כפר בכך, אמר שאחר הגיש את המסמך בשמו, וכי אינו יודע דבר על תוכנו.  לדבריו, גם כתובת הדוא"ל שצוינה בבקשה איננה שלו (עמ' 79 שו' 4-10,15-17).  לתמיכה בדברים, הוגשה על ידי ההגנה בקשה לרישיון עסק (נ/7, עמ' 65 שו' 3-33, עמ' 66 שו' 1-4, עמ' 78 שו' 22-25, עמ' 79 שו' 11-12).
178. עיינתי בנוסח הבקשה שהוגשה לעיוני, נ/7. לציין כי התביעה לא הגישה נוסח של בקשה לרישיון עסק במסגרת פרשת התביעה, וכי נוסח שראיתי במסגרת המענה לטענות המקדמיות היה דומה לנוסח הנוכחי.  הבקשה שהוגשה לי ושבה עיינתי אכן נוקבת בשמו של הנאשם 2 אך עולה כי הוגשה על ידי אחר, אשר ממסמכים אחרים בתיק נראה שהוא האדריכל שטיפל בבקשה, וכי היא חסרה את חתימתו של נאשם 2.  אדלשטיין בעצמו העיד כי המאשימה עומדת על רישום שמו של אדם ולא רק תאגיד בכל בקשה ובקשה לרישיון עסק, וזאת לצורכי אחריות עתידית של אדם בשר ודם.  הרושם שהתקבל היה שמדובר ברישום משמעותי ביותר, אך לא שמעתי על מנגנון כלשהו בו מוודאת הרשות שמי שנרשם כמבקש אכן נרשם על דעתו.  המאשימה בסיכומיה טוענת כי "לא יעלה על הדעת" שהנאשם 2 במעמדו לא היה מודע לרישום שמו על הבקשה (פס' 13 לסיכומי המאשימה).  עם כל הכבוד, בהיעדר מנגנון שמוודא את זהותו של מי שנרשם כמבקש הבקשה, לא די בטיעון כזה כדי להפוך מסמך שאפילו אינו נושא את חתימתו של הנאשם, לקרקע שניתן לנעוץ בה את אחריותו הפלילית של אדם.
179. מעבר לכך, אני רואה קושי להישען על שם המנוי בבקשה לרישיון עסק כהבחנה רלוונטית בין נושאי משרה שונים בעסק בעת שבוחרים את מי מהם להעמיד לדין. לטעמי, כאשר בעסק יש מספר נושאי משרה, והחוק מטיל אחריות על כולם, אין זה נכון להימנע מלהעמיד לדין את כל אלו שמתעלמים מחובותיהם הרגולטוריות ולא נרשמים בבקשה לרישיון, ולהחליט כן להעמיד לדין דווקא את נושא המשרה שפועל להסדיר את הרישיון בעסק ושמו מופיע על בקשת הרישיון.  הבחירה לאכוף נגד מי שרשם את שמו ולא נגד אחרים, מהווה תמריץ שלילי לפעול להסדרה ולשתף פעולה עם הרשות, אינה עולה בקנה אחד עם תכליות החוק, והיא גם נחזית להיות בלתי עניינית לצורך קביעת האחריות הפלילית.
180. במכלול הנסיבות, אני מוצאת שהנאשם הצביע על שוני שבין מדיניות האכיפה שננקטה כלפיו לבין מדיניות האכיפה שננקטה כלפי נושאי משרה אחרים בעסק. המאשימה לא התמודדה עם השוני האמור, לא בטיעוניה ולא בראיותיה.  משכך, אני מקבלת את טענת האכיפה הבררנית שנטענה בהקשר זה.
181. לטעמי, מאחר שמדובר בבעלי תפקיד שרשומים באופן זהה, ולא ניתן הסבר מניח את הדעת לשוני שביניהם שהצדיק אכיפה כנגד האחד ולא כלפי שניים אחרים, הרי שמדובר בפגם שיש לו עצמה משמעותית ביותר, והוא יורד לשורש העניין.
182. השאלה היא מהו הסעד שיש ליתן בהקשר זה - האם יש להורות על ביטול כתב האישום נגד הנאשם 2, או שניתן להסתפק באמצעי אחר, למשל במסגרת שיקולי העונש כחלק מגזר הדין. לאחר שנתתי דעתי לדברים, אני סבורה שלא ניתן להסתפק בהקשר זה בסעד מידתי יותר, ויש להורות על ביטול כתב האישום.
183. בהקשר זה, אני רואה חשיבות בעצמת הפגם, כאשר יש משקל לכך שהנאשם 2 בעצמו פעל לילות כימים להסדרת רישיון העסק (פס' ‏113-‏125 לעיל), וגם היה היחיד ששמו נזכר בבקשת הרישיון, מה שעל פניו אמור להפחית לטעמי את אחריותו הפלילית ולא להחריף אותה (פס' ‏179 לעיל).
184. ואם לסכם הדברים: אינני סבורה שמותר היה להפעיל העסק ללא רישיון, גם אם ננקטים מאמצים כבירים להסדיר את הרישיון. כך בפרט בשים לב לטיבו של העסק, למהותו, לגודלו ולשאר מאפייניו.  כך גם בשים לב לצו השיפוטי שריחף מעל העסק משך זמן רב, ואפילו לא התבקש עיכובו.  בהקשר זה, אני רואה קושי מיוחד בהפעלת העסק ללא רישיון בכל הנוגע לנאשמת 1, שפועלת מזה שנים בעסק ללא רישיון, חרף צו שיפוטי שנמסר לה אישית ושתלוי ועומד כלפיה אישית.  מעבר לכך, אני סבורה שיש הצדקה משפטית ואף מהותית להעמיד לדין גם את נושאי המשרה שמפעילים את העסק.  ואולם, כאשר מעמידים את נושאי המשרה לדין יש להעמיד לדין את כולם, או לנמק היטב בטענות וראיות מדוע הועמד לדין רק אחד מהם, אשר ברור לגמרי כי עמד מאחורי מאמצי ההסדרה.  בהיעדר נימוק ענייני ומניח את הדעת להבחנה בין נושאי המשרה השונים, מדובר בפגם שורשי שהסעד המתאים לו הוא ביטול כתב האישום ביחס לנאשם 2.

סיכום ואחרית דבר

185. בהסכמת הצדדים כפי שנרשמה בפרוטוקול הדיון מיום 22.1.2026, הכרעת הדין מתפרסמת בנט המשפט.
186. במכלול הנסיבות, לאחר ששמעתי ראיות הצדדים ועיינתי בטענותיהם, אני מורה על ביטול כתב האישום ביחס לנאשם 2, וזאת בעילה של הגנה מן הצדק.
187. זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
188. בד בבד, אני מרשיעה את הנאשמת 1 בעבירות לפי סעיפים 4,14 ו-18 לחוק רישוי עסקים.
189. טיעונים לעונש לנאשמת 1 יישמעו לפניי ביום 5.10.2026 בשעה 12:00.
190. המזכירות תקבע ביומן ותודיע.

ניתנה היום, י"ג אלול תשפ"ו, 26 אוגוסט 2026, בהיעדר הצדדים.