ביום 16.12.2003 העביר המערער למשטרה חלק מהמסמכים שנצטווה למסור בצו הראשון. בדיון שהתקיים בפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הודיע המערער, באמצעות בא-כוחו, כי אין בידיו מסמכים נוספים אשר אותם הוא נדרש למסור בצו, וכי אין מסמכים שהוא מבקש להימנע ממסירתם מחמת החיסיון מפני ההפללה העצמית. בית-המשפט קבע כי על המערער לקיים את הצו ולמסור את כל המסמכים הנזכרים בו בין שהם מצויים בהחזקתו הפיזית ובין שיש לו הכוח להשיגם.
- במקביל להשתלשלות המתוארת בפיסקה הקודמת נחקר המערער גם ביחידה הארצית לחקירות בין-לאומיות בפרשה המכונה פרשת האי היווני. גם במסגרת חקירה זו, לאור הנסיבות המיוחדות הקשורות במערער, הוציא בית-משפט השלום בפתח תקווה ביום 23.7.2003, לבקשת המשיבה, צו המורה למערער למסור מסמכים וחפצים המפורטים בו (להלן - הצו השני). צו זה התייחס גם לחפצים המצויים בידי מי מטעמו של המערער, לרבות כל תאגיד שלמערער יש זיקה משפטית אליו. גם לגבי הצו השני טען המערער כי קיימת לו זכות שתיקה, וכי הוא אינו חייב למסור את המסמכים. לאור האמור בפסק-הדין הראשון [1] בנוגע לצו הראשון פנתה המשיבה לבית-משפט השלום בפתח תקווה בבקשה להורות למערער למסור את המסמכים על-פי הצו השני ולקיים דיון בשאלת ההפללה העצמית. בהליכים אלה הודיע המערער כי ביום 16.12.2003 מסר למשטרה את המסמכים כנדרש, וכי הוא אינו טוען לקיומו של חיסיון מפני הפללה עצמית בנוגע להם.
ביום 24.12.2003 התקיים בבית-משפט השלום בפתח תקווה דיון בבקשת המדינה. המדינה טענה כי הצו השני לא קוים במלואו, וכי לא נמסרו כל המסמכים כנדרש. במהלך הדיון הצהיר בא-כוחו של המערער, בשמו של המערער, כי אין ברשותו מסמכים נוספים, לרבות קלטות. לאור הצהרה זו קבע בית-המשפט כי בנסיבות שנוצרו אין מקום לקיים דיון בבקשת המשיבה.
- המערער הגיש ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בעניין הצו הראשון, ובו ביקש שייקבע כי אינו חייב לסייע למשטרה באיתור מסמכים שאינם נמצאים בידיו. המשיבה הגישה ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בפתח תקווה לעניין הצו השני וטענה כי בהתאם לצו, על המערער למסור גם מסמכים שאינם מצויים בחזקתו המיידית. עוד טענה המדינה כי על הליך מילוי הצו רשאי בית-המשפט, מוציא הצו, לקיים ביקורת שיפוטית.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו דן בשני ערעורים אלה יחדיו. ערעורה של המשיבה בעניין הצו השני התקבל. ערעורו של המערער בעניין הצו הראשון נדחה. נקבע כי את המילים "בהחזקתו או ברשותו" שבסעיף 43 יש לפרש פרשנות מרחיבה, וכי למונח "החזקה" ראוי לתת את המשמעות הרחבה שניתנת לו בסעיף 34כד לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בהתאם לאמור בסעיף 34כג לחוק העונשין. עוד נקבע כי יש ללמוד גזרה שווה מדרך הפעולה שנקבעה בפסק-הדין הראשון [1] בנוגע לביקורת השיפוטית על טענת החיסיון מפני הפללה עצמית. בהתאם, בנסיבות האמורות היה על בית-משפט השלום בפתח תקווה לקיים דיון שבו יתבררו הסיבות והנימוקים מדוע לא יוכל המערער למסור מסמך כזה או אחר, ולא היה מקום להסתפק באמירתו של