מהתם להכא. אכן, בניגוד לסעיף 38א לפקודה - הקובע באופן מפורש הליך השגה על החלטות לפי פרק רביעי לפקודה, שעניינו תפיסת חפצים - סעיף 43 לפקודה שייך לפרק החמישי, והפקודה שותקת ביחס לאפשרות להשיג על החלטה מכוחו. בית משפט השלום ראה בכך הסדר שלילי לפיו אין זכות ערר. לטעמי, מסקנה זו ייתכן שנכונה באשר למצב הדברים הרגיל, שבו מתבקש צו לפי סעיף 43 לפקודה ללא ידיעת החשוד. מנגד, ביחס לצדדים שלישיים, אני סבור כי מדובר בלאקונה בפקודה. כפי שכבר הבעתי דעתי בעבר, כאשר מדובר בצד שלישי אשר מתבקש למסור חומרים המצויים בידיו, ודאי מקום שבו ישנם אינטרסים כבדי משקל מן העבר השני, כגון חיסיון עיתונאי, יש הצדקה להכיר באפשרותו להשיג על החלטה כאמור (בש"פ 467/21 עמותה פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק דיני [נבו] (14.3.2021); ראו גם סעיף 10 בהצעת חסד"פ, אשר נועד להסדיר את האפשרות של "מי שאליו מופנה צו ההמצאה" לפנות בבקשה לביטול הצו). זאת ועוד, איני סבור כי קביעות בית משפט זה בעניין אוריך חלות לענייננו. התייחסות הנשיאה חיות לסעיף 43 לפקודה נעשתה בשולי הדברים (ראו פסקה 87 לפסק דינה), וממילא לא נקבעה שם מסקנה מפורשת בדבר קיומה או היעדרה של זכות ערר ביחס לסעיף 43 לפקודה. ביתר שאת, עניין אוריך עסק בזכותו של חשוד לערור, וכאמור, בענייננו מצב הדברים הוא שונה. אני סבור כי כאשר מדובר בצד שלישי, אשר נכפה עליו למסור חומרים המצויים בידו, ראוי כי יתאפשר לו להשיג בזמן אמת על החלטות הנוגעות לו במישרין, ואשר יש בהן להשליך על אינטרס מוגן בעל ערך משמעותי. ודוק: יש להבחין בין זכותו של צד שלישי שאליו מופנה הצו באופן ישיר, והוא-הוא מוקד הליך התפיסה, ובין זכותם של צדדים שלישיים אינצידנטליים להליך אשר עשויים להיפגע לעיתים עקב ביצועו של צו כזה או אחר, למשל פגיעה פריפריאלית ועקיפה בזכותם לפרטיות (לעניין זה ראו גם עמית חסיונות, בעמ' 1111-1091). במקרים מן הסוג האחרון דומה כי ההצדקה למתן זכות ערר עשויה לכאורה להיות חלשה יותר, אך משהדבר לא נדרש לענייננו, ניתן להותירו בצריך עיון (ראו עניין אוריך, פסקה 84 לפסק דינה של הנשיאה חיות). אשר על כן, בנסיבות העניין אני סבור כי בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו כי קיימת זכות ערר לאסנהיים על החלטת בית משפט השלום.
- כפי שהבהרנו גם בדיון, מובן כי המקרה דנן מעלה שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים, באופן שמצדיק לקבל את הבקשה ולדון בערר לגופו (השוו לבש"פ 5605/21 שתיווי נ' משטרת ישראל, פסקה 7 והאסמכתאות שם [נבו] (9.9.2021)).
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בעל-פה בדיון שהתקיים בפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל, והכל בכפוף למפורט להלן.