גם לטעמי החיסיון צריך לחול על חומרי גלם עיתונאיים אף במנותק מן השאלה אם הוסכם במפורש או מכללא כי מדובר בחומרים "לא לציטוט". כלומר, לא רק סודיות החומרים היא שעומדת ביסודו של החיסיון, כי אם גם האופן שבו הושגו - אותם יחסי אמון שנרקמו במסגרת מערכת היחסים העדינה שבין המקור ובין העיתונאי, ככל שהוכחה כזו.
- ככלל, אנו נוהגים להבחין בין "בעל החיסיון", שהוא מי שהחיסיון נוצר לטובתו ורואים אותו כמחזיק בחיסיון (holder), ובין "מוטב החיסיון", שהוא מי שרשאי להעלות את טענות החיסיון עבור בעל החיסיון. כך, לדוגמה, בחיסיון רופא-מטופל, ההנחה היא שהמטופל הוא בעל החיסיון והרופא הוא מוטב החיסיון, כך שאם הרופא נדרש למסור את החומר הרפואי בעניינו של המטופל, הוא רשאי להעלות טענת חיסיון עבור המטופל. ככלל, בעל החיסיון רשאי גם לוותר עליו. ברם, השאלה מי הוא בעל החיסיון אינה תמיד כה פשוטה (עמית חסיונות, בעמ' 352). כך, לדוגמה, חיסיון הליך הגישור "לא נועד רק לטובת הצדדים להליך הגישור אלא גם לטובת המגשר, ואף לטובת מוסד הגישור בכלל, בבחינת חיסיון מוסדי" (עמית חסיונות, בעמ' 590-589).
מי הוא בעל החיסיון העיתונאי? נוכח החשיבות הציבורית שיש לראות בגילויו של המידע, אני סבור כי בדומה לחיסיון הליך הגישור, החיסיון העיתונאי הוא משולש בעל שלושה קודקודים - הוא נועד לטובתם של המקור, של העיתונאי, ושל הציבור בכלל בגדר חיסיון מוסדי (institutional privilege). ההצדקה לחיסיון היא תועלתנית ונועדה לשמור על מוסד העיתונות ולאפשר את זרימת המידע מהפרט לציבור דרך העיתונאי כגורם מתווך (עוד על חיסיון עיתונאי כחיסיון מוסדי ראו: שירן ירוסלבסקי קרני ותהילה שוורץ אלטשולר הסדרת החיסיון העיתונאי 11-10 (מחקר מדיניות 104, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2015)). הכרה בחיסיון העיתונאי כחיסיון מוסדי משמיעה לנו שהיקף ההגנה שהוא מספק לא נגזר משיקולים הנוגעים למקור בלבד, כמו הרצון שזהותו לא תיחשף או בקשתו כי מידע מסוים לא יתפרסם. היקף ההגנה נגזר גם מהאינטרס הציבורי כי המידע ימשיך לזרום באופן שוטף לעיתונאי, וממנו לציבור, באמצעות שמירה על חופש העיתונות, ומהצורך כי מוסד העיתונות יישמר כמוסד מקצועי, ובעיקר כמוסד עצמאי, הנפרד מרשויות המדינה - רשות רביעית.
- אני סבור כי בעצם החיוב של העיתונאי למסור חומרי גלם שנותרו על רצפת חדר העריכה (outtakes), הגם שאינם סודיים בהכרח, יש כדי לפגוע פגיעה ממשית ביכולתו של העיתונאי לאסוף מידע, ובהתאם, פגיעה ממשית בזכות הציבור לדעת. ראשית, ככל שחשיפת מידע כזה תהפוך לדבר שבשגרה, העיתונאי עשוי להיחזות ככלי בידי רשויות החקירה, המוסר בידיהן מידע שנאסף על-ידו במסגרת תפקידו. "חיובו של עיתונאי להמציא חומר גלם מצולם של ריאיון שנערך עם מקור המידע שלו, גורם להפיכתו של העיתונאי 'לעד תביעה' כנגד המרואיין, וסיטואציה מעין זו פוגעת באמון הציבור בעיתונות ובהעברת המידע השוטף והחופשי מהציבור לכלי התקשורת" (מתוך החלטת בית משפט השלום בצ"א חברות החדשות, כפי שתוארה בהחלטת השופט ב' שגיא בע"ח חברת החדשות הישראלית). תוצר הלוואי, כפי שעמדנו על כך לעיל, יהיה "אפקט מצנן" שיוביל ל"ייבוש" המקורות ולהפסקת זרימת המידע לציבור. לעניין זה יפים הדברים הבאים:
"תנאי חשוב לשמירת מערכת היחסים האמורה טמון בידיעתו של המקור כי העיתונאי הבא עמו במגע עושה כן לשם מילוי תפקידו המקצועי ולא לשם שירות אינטרסים אחרים, שהינם חיצוניים לקשר בין השניים. הנה כי כן, גם אם המקור לא דרש שזהותו תישמר בסוד, הרי שבהעבירו מידע לעיתונאי הוא הפקיד בידיו של האחרון את ההחלטה אם לכלול את שמו בפרסום הסופי אם לאו. בדומה לכך, אף אם המקור מסר לעיתונאי מידע בלא דרישה לאי־פרסומו, הוא עשה כן בסמכו על שיקול דעתו של העיתונאי ועורכיו להחליט איזה חלק ממנו יראה אור באמצעות כלי התקשורת שבמסגרתו הם פועלים. הוא מסר מידע לעיתונאי וסמך על שיקול דעתו בראותו בעיתונאי גורם מקצועי אובייקטיבי, הפועל לשם הגשמת חופש הביטוי והעיתונות, ולא כמי שמשמש כ'אוסף חומר' עבור בעלי אינטרסים חיצוניים או כ'זרוע הארוכה' שלהם. אכן ניתן להניח כי גם מקור שלא דרש סודיות לגבי זהותו או לגבי תוכן מידע שמסר לעיתונאי - מידע שאלמלא הקשר בין השניים כלל לא היה מועבר ולא היה ניתן לבקש את גילויו מהעיתונאי - יעדיף כי הזהות והמידע לא יימסרו למבקשי גילוי בהליכים משפטיים או חקירתיים" (ישגב נקדימון חיסיון עיתונאי 162-161 (2013)).