שנית, עולה החשש כי שיקולים חקירתיים ומשפטיים יחדרו לתהליכי איסוף המידע העיתונאי ועריכתו, באופן שיפגע בתפקידה החשוב של העיתונות בהבאת המידע לציבור. כך למשל, מקור עלול לשקול מה הוא חושף בפני העיתונאי בידיעה שגם תוכן שיוותר על רצפת חדר העריכה עשוי להפוך בקלות לראיה שתשמש בהליך משפטי. שלישית, חיוב העיתונאי למיין ולמסור חומרי גלם, שלעיתים כוללים שעות על גבי שעות של מידע, עשוי להטיל נטל כבד על זמנו ומשאביו של העיתונאי, באופן שיכול לפגוע כשלעצמו בעבודתו (וראו בארצות הברית:United States v. La Rouche Campaign, 841 F.2d 1176,1182 (1st Cir. 1988) (להלן: עניין La Rouche)). ורביעית, חיוב העיתונאי בחשיפת חומרי הגלם עשוי לייצר תמריץ שלילי בכל הנוגע לשמירת חומר גלם עיתונאי שלא נכנס לתוצר המוגמר, למשל עקב רצון להימנע מהנטל הדרוש במסירתם בבוא העת (ראו בארצות הברית: Gonzales v. NBC, 194 F.3d 29,35 (2nd Cir. 1998)).
- משהפנינו לפסיקה בארצות הברית, נציין כי חלק מערכאות השיפוט האמריקאיות הכירו בחיסיון עיתונאי יחסי גם ביחס לחומרי גלם שנותרו על רצפת חדר העריכה (לסקירת הגישות השונות בפסיקה בארה"ב, ראו:Olivia S. Hiltbrand, Protecting Promises: Shielding Journalists against Compelled Disclosure, 11-18 (Ohio State Legal Stud. Rsch. Paper No. 940,2025); Anthony L. Fargo, Reconsidering the Federal Journalist's Privilege for Non-Confidential Information: Gonzales v. NBC, 19 Cardozo Arts & Ent. L.J. 355,370-387 (2001)). בתי המשפט שהכירו בחיסיון כאמור, הן בהליכים אזרחיים והן בהליכים פליליים, הזהירו מפני הפיכת הגילוי של חומרי גלם עיתונאיים לברירת מחדל, ועמדו על שיקולי מדיניות שונים התומכים בהרחבת החיסיון - שיקולים שעל עיקריהם כבר עמדתי לעיל (ראו למשל: עניין La Rouche, בעמ' 1182; Shoen v. Shoen, 5 F.3d 1289,1295-1296 (9th Cir. 1993); United States v. Cuthbertson, 630 F.2d 139,147 (3rd Cir. 1980)).
באשר להסרת החיסיון העיתונאי, מספר בתי משפט בארצות הברית קבעו כי גובה הרף להסרת החיסיון עשוי להיות מושפע מהעובדה שמדובר בחומר שאינו סודי, וניסחו מבחנים פסיקתיים אשר - בדומה למגמה בישראל - ממוקדים בעיקרם ברלוונטיות ובנחיצות של חומר הגלם המבוקש (ראו למשל: Sokolow v. PLO, No. 04 Civ.397 (GBD) (RLE), 2012 U.S. Dist. LEXIS 127040, at *10-11 (S.D.N.Y. Sept. 6,2012); Mark v. Shoen, 48 F.3d 412,416 (9th Cir. 1995)). מעניין לציין כי באחד המקרים שנדונו בבית משפט פדרלי, בזיקה להליך פלילי, הביע בית המשפט ביקורת על טענת רלוונטיות כוללנית וערטילאית שהעלה המבקש ביחס לחלק מן החומרים שהתבקשו, ונקבע כי החיסיון העיתונאי אינו מאפשר "מסע דיג" אף כשמדובר בחומרים שאינם סודיים (Williams v. NBC Universal Media LLC, No. 25-mc-00122 (LJL), 2025 U.S. Dist. LEXIS 165078, at *20-21 (S.D.N.Y. Aug. 25,2025)) (להלן: עניין Williams)).
- ודוק: לא מדובר בכל חומר גלם באשר הוא, שאם לא כן נמצאנו מרחיבים את היקף החיסיון לבלי היכר. כפי שנזכר לעיל, בבסיס ההכרה בחיסיון עיתונאי עומדת ההנחה כי לציבור אינטרס לשמור על מוסד העיתונות כמוסד מקצועי ואפקטיבי. לשם כך, עלינו לשמור על אחד מהכלים הבודדים שעומדים לרשות העיתונאי לביצוע עבודתו - יחסי האמון הנרקמים בינו ובין מקורותיו. יחסי האמון מקימים הצדקה להגן על חומרי הגלם תחת כנפיו של החיסיון ועל מנת לקבוע את גדרי החיסיון העיתונאי עלינו לשוב ולשאול עצמנו מה טיב יחסי האמון שמכוחם החומר העיתונאי נולד לעולם. ברי כי לא כל חומר גלם עיתונאי הוא תוצר של יחסי האמון המיוחדים עליהם אנו מבקשים להגן. למשל, לא דומים חומרי גלם שנאספו במסגרת ראיונות רחוב מזדמנים, לחומרי גלם שנאספו במסגרת ריאיון עומק שנערך על פני חודשים מספר. כך גם לא דומים חומרי גלם של ריאיון איכות עליו שקד העיתונאי תוך שהוא משקיע את מיטב מרצו להשגת החומרים, לחומרי גלם שהונחו בפתח דלתו של העיתונאי כמות שהם, מבלי שהשקיע מאמץ להשיגם. ויובהר: אין באמור כדי לקבוע מסמרות - לשבט או לחסד - בנוגע לכל המנעד האפשרי של חומרי גלם שעשויים להימצא בידיו של עיתונאי. מטבע הדברים ההכרעה בכל מקרה תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות, לרבות הנסיבות שבהן הגיע החומר לידי העיתונאי, ואינני שולל בהכרח את האפשרות כי החיסיון יחול גם ביחס לסוגים נוספים של חומרי גלם בהתקיים הצדקה מתאימה.
אשר על כן, בבואו לקבוע האם החיסיון העיתונאי חל על חומרי הגלם באשר הם, גם אלו אשר לא נקבע לגביהם כי הם "לא לציטוט", שומה על בית המשפט לבחון, בין היתר, את טיב ומשך מערכת היחסים שבין העיתונאי והמקור; את מידת יחסי האמון שהניבו את החומר המבוקש; את היקף הסתמכות המקור על העיתונאי.
- [במאמר מוסגר, ראוי להזכיר גישה נוספת שהובאה בפסיקה לפיה יש להבחין בין "מקור" ובין "מרואיין":
"לצורך שרטוט קווים לדמותו של המקור העיתונאי, סבורני כי ניתן להיעזר בשני מבחני משנה אשר בהתקיימם, יזכה המקור העיתונאי להגנה על שמו, להגנה על מידע שיוביל לזיהויו, ולבחינת האפשרות להטלת חסיון על מידע אחר שמסר, אף אם אין בו פוטנציאל להוביל לזיהויו.